הסכם האקלים ההיסטורי שאומץ בפריז ב-12 בדצמבר הוא סטייה מוחלטת משנים של ניסיונות חסרי תוצאות, חסרי גורל, להפגיש בין מדינות מתועשות ומתפתחות במאבק מאוחד כדי למנוע את ההשפעות הקשות ביותר של ההתחממות הגלובלית.

העסקה מהווה נקודת מפנה למדיניות האקלים, מכיוון שהיא מביאה את העולם כולו תחת אותה מסגרת מדיניות, במקום רק להטיל מנדטים על מדינות מתועשות. זה גם ניצחון של מושג הרב-צדדיות, והדגמה שמדינות בעלות אינטרסים שונים מאוד יכולים למעשה להתאגד כדי להתמודד עם דאגה משותפת.

אבל ההסכם לבדו לא יפתור את ההתחממות הגלובלית; זה לא יעצור את הגאות הגוברת ולא יצנן את גלי החום הלוהטים שהופכים נפוצים יותר. במקום זאת, זה ישלח אות לכך שהעולם מתרחק מדלקים מאובנים, לכיוון אנרגיה מתחדשת. זה יהיה תלוי בפעילים, המשקיעים, הממציאים ומנהיגי העולם העתידיים להבטיח שההסכם הזה יתורגם להתקדמות אמיתית.

העסקה שנחתמה לאחר שלושה מפגשים רצופים של כל הלילה היא מורכבת ורחב טווח.

"הטקסט הזה, זה שבנינו יחד, הטקסט שלנו הוא האיזון הטוב ביותר האפשרי", אמר שר החוץ הצרפתי לורן פביוס כשהציג את הטיוטה הסופית בשבת אחר הצהריים. "איזון שהוא חזק אך עדין שיאפשר לכל משלחת, כל אחת מהן. קבוצת מדינות לחזור הביתה בראש מורם ולאחר שהשיג משהו חשוב".

כאן ההסכם מחולק ל-5 ממרכיבי המפתח החשובים ביותר שלו:

1. יעד טמפרטורה

ההסכם החדש קובע יעד להגביל את ההתחממות הגלובלית ל"הרבה מתחת ל-2 מעלות צלזיוס", או 3.6 מעלות צלזיוס, מעל לרמות הפרה-תעשייתיות ו"למשיך במאמצים להגביל את עליית הטמפרטורה ל-1.5 מעלות צלזיוס", או 2.7 מעלות פרנהייט, מעל הקדם-תעשייתי. רמות עד 2100.

הכללת היעד של 1.5 מעלות היא ניצחון גדול עבור מדינות אי קטנות ומדינות פגיעות אחרות המתמודדות עם השפעות קשות הקשורות לשינויי אקלים, כמו עליית פני הים, אם ההתחממות תמשיך מעל 1.5 מעלות צלזיוס. הסלוגן שלהם, "1.5 כדי להישאר בחיים", זכה לשיתוף נרחב לאורך הוועידה ברשתות החברתיות, וארה"ב, קנדה, האיחוד האירופי ואחרות אישרו יעד של 1.5 מעלות כיעד שאיפה.

החלטה המלווה את ההסכם "מזמינה" את הפאנל הבין-ממשלתי של האו"ם לשינויי אקלים לספק דו"ח מיוחד בשנת 2018 על השפעות ההתחממות הגלובלית העולה על 1.5 מעלות צלזיוס, ועל המסלולים שהפליטות יצטרכו לעבור כדי להחזיק את הטמפרטורות ברף זה.

דרך GIPHY

טקסט ההחלטה מכיר בכך שההבטחות להפחתת הפליטות עד כה אינן כמעט משמעותיות מספיק כדי להשיג את יעד הטמפרטורה. למעשה, הטמפרטורה צפויה להתחמם לפחות ל-3 מעלות צלזיוס, או 5.4 מעלות פרנהייט, מעל לרמות הקדם-תעשייתיות, אלא אם כן הפליטות יצטמצמו מהר יותר ובאופן משמעותי יותר מהמתוכנן כעת.

2. מנגנון ראצ'ט

ההסכם מספק לוח זמנים למדינות לבחון את התחייבויותיהן להפחתת הפליטות ולהבטיח הבטחות נוספות ושאפתניות יותר. בדיקות כאלה יתקיימו כל חמש שנים החל משנת 2023, אם כי בדיקת ביניים תתקיים ב-2018, לפני שההסכם ייכנס לתוקף ב-2020.

ארה"ב, האיחוד האירופי ואחרות ביקשו את הסקירה לשנת 2018 מכיוון שיש צורך להפחית במהירות את הפליטות אם ההתחממות הגלובלית תהיה מוגבלת ליעד הטמפרטורה בהסכם.

3. סיוע כספי

מימון אקלים היה נקודה כואבת עצומה במשא ומתן, שכן מדינות מפותחות הבטיחו בעבר לספק 100 מיליארד דולר בשנה בסיוע אקלים לעולם המתפתח עד שנת 2020, ועדיין לא סיפקו את מלוא סכום הכסף. ההסכם עוסק בכך על ידי קביעת קומה של סיוע אקלים למדינות מתפתחות ב-100 מיליארד דולר, וקורא למחזורי סקירה של חמש שנים של התחייבויות למימון אקלים.

ההסכם גם קורא למדינות המתפתחות להתחייב לעצמן על מימון אקלים אם הן מסוגלות לעשות זאת, בהתנדבות.

4. מטרה לטווח ארוך

המטרה ארוכת הטווח של ההסכם היא לשלוח איתות חזק לבירות העולם ולשווקים הפיננסיים שדלקים מאובנים כמו פחם ונפט נמצאים בדרכם החוצה, ושצריכה להיות הגדלה מאסיבית של ההשקעות באנרגיה נקייה.

ההסכם שואף ל"שיא עולמי של פליטת גזי חממה בהקדם האפשרי", אך אינו קובע תאריך יעד לכך. ההסכם משאיר אפוא מקום רב למדינות מסוימות, כמו הודו, להגדיל את הפליטות שלהן באופן משמעותי, בעוד שאחרות חותכות את שלהן במאמץ לעמוד ביעד זה.

זה גם קובע יעד ארוך טווח של מה שנקרא כמו הגדרה מדעית של ניטרליות פחמן, כלומר כאשר פליטת הפחמן נמוכה מספיק כדי להתבטל על ידי כמות הפחמן שנספגת ביערות ובאוקיינוסים ברחבי העולם.

נוסח ההסכם קובע שהמטרה ארוכת הטווח היא "להשיג איזון בין פליטות אנתרופוגניות על ידי מקורות לבין סילוק על ידי כיורי גזי חממה במחצית השנייה של המאה הזו, על בסיס הון עצמי, ובהקשר של פיתוח בר קיימא ומאמצים למגר את העוני".

5. אובדן ונזק

כאשר נכנסים לשיחות אלה, הרעיון של המדינות המתועשות שאחראיות לרוב ההתחממות הגלובלית עד היום יפצו את המדינות המתפתחות על נזקים מהשפעות הקשורות לשינויי האקלים היה נושא שנוי במחלוקת חריפה. כצפוי זה גרם לחיכוכים מסוימים בשיחות, במיוחד בין ארה"ב, שהייתה נגד כל שפה שתקים מערכת שבה ניתן להטיל על המדינה אחריות משפטית לנזקים הקשורים לשינויי אקלים, לבין מדינות עניות.

עם זאת, הפשרה שנעשתה מביאה להסכם הפסד ונזק כסעיף משלו, מה שסברו כי לא סביר שיקרה, והיא שומרת על נושא זה כעניין לדיון נוסף.

"אני חושב שזה צעד חשוב קדימה לגבי אובדן ונזק", אמרה מנהלת שינויי האקלים של אוקספם, הת'ר קולמן.