סקירת אדל '25': פופ מעוצב להפליא שנותן למעריצים את מה שהם רוצים

נוסטלגיה היא השפה הראשונה של אדל.

היא שוכנת בו, אובססיבית ושוטפת את עצמה בכל אינטונציה ספוג ספיה שלה. זה מה שצובע את כל הליריקה שלה עם עשור נוסף, או 50. הגוף שלה בן 27, אבל הנשמה שלה עתיקה. זו הסיבה שלכל אחד מהאלבומים שלה יש שמות פשוטים לפי גיל, וחותם כל סט של שירים לכמוסת זמן של כל תקופה שונה של אדל.

זה גם מה שהופך את "כשהיינו צעירים" (שנכתב על ידי טוביאס ג'סו ג'וניור) לרצועה בולטת באלבום החדש 25, שיר נצחי מיידי על הזעם של הזדקנות, עם פנייה מתמשכת לכל אחד, בין אם אתה להיסחף משנות העשרה שלך או לנופף לשלום לגיל העמידה.

ואם נוסטלגיה היא שפתה של אדל, שברון לב הוא מולדתה, המקום שהיא מכירה הכי טוב. היא הוכיחה את זה עם ה-21 פורץ הדרך של 2011, וחותמת את זה עם ה-25 של השנה.

[seealso slug="adele-25-streaming"]

המהדורה השלישית המצופה בפראות מספקת את מה שכל מעריצי אדל רוצים - שירה גדולה, בלדות (שבורות לב ואחרות) ונוף הסאונד הקלאסי, שנלקח ממוזיקת ​​פופ וסול וינטג'. טכנית, אדל כבר עשתה את האלבום הזה, פעמיים. היא סחפה אותנו מהרגליים בעבר, עוררה את נשמתנו בצורה כל כך עוצמתית עד שגיל 25 אינו משנה את המשחק באופן קולקטיבי כפי שחלקם עשויים לרצות שזה יהיה.

עם זאת, זה עדיין אוסף של שירים מעוצבים להפליא, והוא יאסוף כמות בריאה של פסלוני גראמי מוזהבים בפברואר 2017.

האלבום נפתח ב"שלום" הסוחף, מרים את החוט הרגשי שהשאירה בסוף 21, "מישהו כמוך".

פתיחה גדולה וגרנדיוזית והסינגל הראשון של האלבום, הוא נותן את הטון, לפני שנכנס לרצועה הבאה, "Send My Love (To Your Lover New)".

השיר נפתח בתנועות גיטרה פשוטות שנבנות לפזמון מתוק וקיצי עם תולעת אוזניים של עלייה ווקאלית, כל זאת בזמן שאדל מספרת על להבה ישנה שהיא מוכנה להתנער ממנה. אין כאן מרירות. למעשה, יש בעצם שמץ של זחוח, עם מילים כמו "רצתי/הלכת/לא הצלחת לעמוד בקצב/נפלת".

"אני מתגעגע אליך", מבחינה לירית וקולית, הוא בולט מדהים. קודר ומהורהר, הוא נפתח בשירה מהדהדת ותליפי גיטרה שנבנים על קצב תופים בומבסטי. יש לו פס R&B מודרני ומודרני, בשילוב עם ליריות עצבנית וחושנית ("תתייחס אליי רך, אבל תגע בי אכזרי / אני רוצה ללמד אותך דברים שלא ידעת"). זו דוגמה אחת לאדל שמתמתחת מעט, שומרת על עצמה. אוזן קשבת לצלילים שנוצרו על ידי האמנים הפופולריים של היום, כמו ה-Weeknd.

ברוח זו, מעריצי טיילור סוויפט ישמחו מיד ל-"Water Under the Bridge", שנפתח בריף שנשמע מאוד דומה ל-"Style". מבחינה מילית, מדובר על מערכת יחסים מורכבת, זוג אוהבים שנאבקים כדי לשמור על הלהבה בחיים. הוא שוכן באותו תחום אפור כמו "All I Ask", בלדה יפהפייה שנכתבה על ידי ברונו מארס, פיליפ לורנס וכריסטופר ברודי בראון, שנשמעת מבחינה מבנית כמו שיר החתונה המושלם - עד שאתה מקשיב היטב למילים.

"אם זה הלילה האחרון שלי איתך/תחזיק אותי כאילו אני יותר מסתם חברה/תן לי זיכרון שאוכל להשתמש בו", היא שרה. זה השיר שאתה מנגן בלילה האחרון עם המאהב שלך, לפני שתיפרדו לנצח. זה זה שאתה מעלה רפיט אחרי פרידה, פסקול לדמעות שלך. לכל מי שמחפש גרסת 2015 של "מישהו כמוך", סביר להניח שזו היא - ממריא, רגשי, צובט לב.

אבל זו הבעיה בלהיות אדל עכשיו. כל בלדה ב-25 תתקבל מיד בגודל לשיר הזה. זו הסיבה ש"Remedy" ו"Love in the Dark", עם כל היופי האישי שלהם, מרגישים כאילו משהו חסר. זו הסיבה ש"All I Ask" מעורר מיד עניין, עם מבנה פסנתר שמזכיר במעורפל את "Someone Like You", במיוחד כשהוא בונה את הפזמון.

מעריצים נוסטלגיים יבחרו גם את המילים ל-"Million Years Ago", שיר עדין, מונע על גיטרה אקוסטית, חושק לעבר, ומקונן על האופן שבו התהילה משנה דברים.

"כשאני מסתובבת בכל הרחובות / איפה שגדלתי ומצאתי את הרגליים שלי / הם לא יכולים להסתכל לי בעיניים / זה כאילו הם מפחדים ממני", היא מתאבלת, בעולם הרחק מגיל 19 זקן שכתב את "תהילת עיר הולדתו".

גם "ריבר לאה" טווה באותו מגע של עיר הולדתו, כשאדל מאשימה בצורה אזוטרית מערכת יחסים כושלת בנהר האנגלי שלידו גדלה. נכתב והופק על ידי Danger Mouse, יש לו גרעין שורשי, דרומי עם נגיעות גוספל מיסטיות.

אבל בעוד ש-21 הסתיימו בנימה שבור לב, 25 מסתיימות בשיא, עם ה"Sweetest Devotion" השמח והמשוטט. זה הרוק של אדל פוגש את הרוק של שנות ה-70, עם תחושת הקאנטרי הקלה ביותר בפזמון הסוחף שלו, אודה לאמהות ובנה בן ה-3, אנג'לו (שקולו נשמע בתחילת השיר ובסיומו).

זה הרגע הכי קל באלבום, קריצה למעריצים שלה. היא מצאה את התרופה שלה. אולי תמצא גם את שלך.