כדי להפיק את המרב מלראות את הנוקמים: עידן אולטרון בפעם הראשונה, נדרש תהליך בן שני שלבים:

שלב ראשון:היו ערניים, כבר מההתחלה. הסרט הזה הולך להכות לך בפרצוף עם אקשן בקפיצה. יש אקספוזיציה חשובה משובצת בסצנות הקרב המסתחררות והמתפתלות הראשונות, ותצטרכו להרים אותה כדי לעקוב אחר כך. הישאר על קצות האצבעות.

שלב שני:לעולם אל תרד מהם.

לפני כמה שנים, מארוול/דיסני נאלצו לשאול את עצמם שאלה קשה מאוד: האם אתה יכול לעלות על הנוקמים? האם אתה יכול לעקוב אחר סוף שבוע פתיחה של 207 מיליון דולר, 92% על Rotten Tomatoes (לסרט גיבורי על?) ואהבת מעריצים ברחבי העולם לסרט שלמרות כל החלקים הנעים והרעיונות המטורפים שלו, היה צריך להיות אסון מוחלט?

התשובה היא כן, אתה יכול. אבל תצטרך ג'וס ווידון.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/04/joss.jpg" caption="Joss Whedon בבכורה בלוס אנג'לס של "Avengers: Age Of Ultron."" קרדיט ="Jordan Strauss/Invision/AP" alt="Joss Whedon"]

להעלות את ההימור, להכפיל את האקשן, להוסיף דמויות חדשות לצוות השחקנים שכבר עמוס מדי, לשפר את הפגמים בפיתוח הדמויות בסרט הראשון, ולהסתובב בצורה מסודרת כדי להגדיר את הגמר - ואז להפוך את הכל לפיסת בידור קוהרנטית בסרט ומעצמו -- כל הדברים האלה דורשים מלחין בעל מיומנות יוצאת דופן. Avengers: Age of Ultron הוא סימפוני בביצוע של כל הדברים האלה, תוך שהוא עדיין מכה בכל זמזם שמחה שיש למעריץ מושבע של מארוול.

בואו נהיה ברורים: אולטרון הוא לא סרט המשך מושלם. זה לא The Empire Strikes Back to The Avengers' Star Wars. פשוט היה לו יותר מדי מה לעשות, מה גם שסרטי מארוול אחרים (וסדרות טלוויזיה) צצו מסביבו, מתחברים אליו, בהתאם לרמזים ולחוטים שלא נמשכו. וכמו הנוקמים לפניו, זה היה צריך להיות בלגן אדיר.

זה לא. במקום זאת, זו תקופה טובה ענקית, עמוסה בהומור שמתייחס לעצמך ודינמיקת אופי טעימה שתכרבל את בהונותיך, תגרום לך לזעוק ולמחוא כפיים כמעט שלא מרצון, ותשלח אותך מהתיאטרון עם חיוך מטופש.

אבל אם אתה רוצה שזה יעשה את כל זה ביעילות, אתה תצטרך להיות במשחק שלך.

המדע של אולטרון הוא מאתגר. זה נמצא בכל הסרט, ולדעת את מקורות הקומיקס לא יספיק. ווידון ממזג אלמנטים מרובים ומשחק עם מוסכמות מארוול באופן שלא מתאים רק לתבנית עיוות המוסכמות של האולפן; זה למעשה הופך את הדברים למעניינים יותר, מודרניים יותר.

לכל אחד מהנוקמים, גם מוכר וגם חדש, יש בחירות לעשות - עם השלכות הן על עצמו והן על הצוות. יש מעבר גדול באולטרון, ואם יש לסרט פגם כללי, זה שהוא מרגיש קצת כמו ציר גדול מסרט גדול אחד למשנהו. זו הקללה של הילד האמצעי במה שהיא בעצם טרילוגיה. אבל ווידון מתמודד עם זה בצורה מעולה.

ווידון נמצא במיטבו כשהאנסמבל שלו מסתחרר הכי קשה, שומר גם על דיאלוג וגם פעולה באיזון, שומר על קלילות וחושך באיזון, שומר על הכול באיזון. זו אכן סימפוניה מסחררת, ולעולם לא יותר מסצנות האקשן, שידרשו קצת מאמץ כדי לעמוד בקצב.

שב בצורה פסיבית, והפעולה של אולטרון יכולה להיקרא כמו טשטוש קהה. עשה את המאמץ לעקוב, והקרבות של אולטרון יתגמלו אותך במאה ווזרים שונים, חיבורים גם בתוך הפריים וגם בראש שלך, שהם יותר כמו חוברת קומיקס מתעוררת לחיים מכל מה שראינו על המסך בעבר.

ובדומה לקפטן אמריקה: חייל החורף לפניו, עד שזה נגמר, כל אחד מהנוקמים השתנה. העולם בו הם חיים השתנה. המשימה והאיפור של הצוות השתנו.

להתעמק בפרטים נוספים יהיה לקלקל את הפרטים הרבים והטעימים הטמונים בתוך הנוקמים: עידן אולטרון. אני אגיד רק שהדמויות החדשות מבוססות בצורה מספקת, אבל נשארת לרצות עוד.

אבל אני אגיד את זה פעם נוספת, באופן ספציפי ככל שאוכל:

תחגרו, ושימו לב. אתה תצטרך את זה. וזה יהיה שווה את זה.

יש לך מה להוסיף לסיפור הזה? שתפו אותו בתגובות.

בונוס: דיבוב שפתיים של ילדים קטנים עם הטריילר של הנוקמים ירסק את הלב שלך האלק