לוס אנג'לס - כשדרמת החייל המחבטת של קארי פוקנאגה, Beasts of No Nation, תיפתח ביום שישי בבתי הקולנוע ובנטפליקס, מתחיל ניסוי גדול. כמה מהם, באמת.

ראשית, נראה את התוצאות המיידיות של מודל ההפצה התיאטרלי שוברת העובש של נטפליקס. אז נראה את ההשפעה שלו, אם בכלל, על משחק הפרסים.

Beasts הוא הסרט האמיתי הראשון של נטפליקס, אותו ניתן לראות ב-31 מיקומים ב-30 השווקים המובילים של ארצות הברית - אם כי לא תמצאו אותו ברשתות הקולנוע הגדולות, שמחזיקים מעמד בהתעקשותן לפחות חלון בלעדיות של 90 יום. זו רק מדיניות סטנדרטית לכל סרט שמקפיץ את האקדח להפצה ביתית, נאכפת בקפדנות על ידי אנשים כמו AMC, Regal et al. ונראה שזה יישאר ככה לזמן מה.

עם זאת, לעצמאים ולרשתות קטנות יותר כמו Landmark לא אכפת, מה שאומר שבקרוב נגלה כמה אנשים ישלמו בפועל 10 דולר או יותר כדי לראות סאגת מלחמה אלימה שזמינה להזרמה בתיאטרון שכנראה לא קרוב. "לא יותר מדי" היא התשובה הסבירה.

זה כנראה בסדר גמור עם נטפליקס, שמכניסה את Beasts לבתי הקולנוע לא בשביל החזרות לקופות - שרובם כנראה יגיעו מאנשים שלא הבינו שהיא משחקת גם בבית - אלא בשביל מוקדמות האוסקר.

ובצדק. Beasts of No Nation, שהוקרן בפסטיבלי הקולנוע טלורייד וטורונטו, הוא בעל ברק של סרט שראוי לפרסים. פוקנאגה (ג'יין אייר, בלשית אמיתית עונה 1) כתבה, ביימה וצילמה את הסרט עבור נטפליקס, שהרס את טקס האמי עם בית הקלפים וכעת הוא מתמודד על מושב בטקס פרסי האוסקר.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/10/agu.close_.png" caption="אברהם עטה בתפקיד אגו ב"חיות של אף אומה."" credit=" "]

בהקשר זה, כל העיניים נשואות לאידריס אלבה, שכנראה יידחף כשחקן ראשי - אם כי זו התאמה מביכה, אם לא טעות בחישוב מוחלט. הסרט שייך באמת לאברהם עטה, האלמוני בן ה-15 מגאנה המגלם את אגו, נער צעיר שנסחף בסכסוך מערב אפריקאי עקוב מדם כשמשפחתו נהרגת על ידי חיילים. הוא נופל עם להקת מורדי אופוזיציה; הוא נבנה לשאת תחמושת, ובסופו של דבר, אימן להרוג. והוא מבריק.

ההופעה של עטה כל כך נטורליסטית, כל כך נוכחת ומשכנעת, שכמעט בלתי אפשרי להאמין שפוקנגה מצא אותו במגרש כדורגל בגאנה. חיות, שצולמה בגאנה, מאוכלסת היטב בלא שחקנים ממצבים דומים; חלקם, כמו עטה, הם ממשפחות יציבות, אחרים ממש מהרחובות. הם נהדרים בכל רחבי הלוח, בתורו כוחניים ופגיעים, עזים ומפוחדים ואמינים לחלוטין.

זה לא מרחיק דבר מאלבה, המגלם את קומנדנט, המנהיג הכריזמטי והכימרי של גדוד המורדים הסמרטוטי הזה. אלבה כל כך באלמנט שלו שכמעט בלתי אפשרי להאמין שליליד אסקס, אנגליה, בן ה-43 - שהתאמן בתיאטרון המוזיקה הלאומי לנוער ומתגלה במהירות כאחד השחקנים הלוהטים בהוליווד - למעשה יש מעט ב נפוץ עם חבריו (אם כי אמו היא גניאן ואביו מסיירה לאון).

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/10/commandant.thm_.png" caption="אידריס אלבה כמפקד ב"חיות של אף מדינה."" credit=" "]

אבל אלבה לא מופיעה עד 30 דקות פלוס לתוך הסיפור, ואז נעלמת עם עוד 30 דקות לסיום. אף על פי שהוא הקוטב שסביבו הכל סובב, זהו סיפורו של אגו עד הסוף; עיניו של הילד החייל נותנות את נקודת המבט שלנו על הכל. הניסיון של אגו, לא של קומנדנט, הוא שמוצג לעינינו.

קשה להבין את הסיפור הזה ואפילו קשה יותר לצפייה. אגו הוא צעיר מבריק ומוכשר עם משפחה גרעינית רב-דורית אוהבת ותומכת, וביסטס מבלה איתם מספיק זמן כדי שנבין שלמרות האמצעים הצנועים שלהם, הוא נמצא במקום טוב מאוד. הרצף המכונן של הסרט כל כך משכנע, כל כך מלא באהבה וקסם, עד שכמעט שוכחים שזוועות באופק.

כשהם מגיעים, הם מהווים מפל של הרס רגשי. אי אפשר לנשום במהלך ההתקפה על הכפר של אגו, רצף מפכפך במתח ושחרור נפיץ, שברון לב מיידי ובריחה מחרידה. כשזה נגמר, אתה מרגיש שכבר צפית בסרט שלם - אבל כאן בעצם מתחיל הליבה של חיות.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/10/agu.inside.attack.png" caption="אברהם עטה בתפקיד אגו ב"חיות ללא אומה."" קרדיט ="" ]

במהלך טיסתו, אגו פוגש את חבורת המורדים של אלבה בג'ונגל. בדרך של שמץ אנושיות של הקומנדנט, הוא לא רק נחסך אלא נלקח תחת כנף. בהתחלה, יש משהו חביב בצורה מוזרה בדינמיקה הזו. בין השאר, הסיבה לכך היא שהמניעים הפוליטיים של המורדים האלה - והממסד הרעוע שהם נלחמים בהם - משורטטים בצורה הכי מעורפלת שאפשר.

למעשה, Beasts אפילו לא מזהה באיזו מדינה אנחנו נמצאים. מצד אחד, זה מרגיש, כפי שאנו אומרים בימים אלה, "בעייתי"; זה טיפול גנרי למערב אפריקה שלוקח את הקונפליקט כנתון. מצד שני, זו דרך יעילה לשמור על התמקדות באנשים שאיתם אנו מוטמעים כעת. למרות שהם עושים דברים איומים בדרך, מדובר בגברים אנושיים, שהמניעים הפוליטיים הרחבים יותר שלהם קבורים לטובת המניעים המיידיים יותר שלהם. אולי הם הטובים?

זה המקום שבו Beasts עובדת: אתה מחפש את המורדים, למרות שהם לא גיבורים, או אפילו אנטי-גיבורים. המסע שלהם מרגש, הקטיפה שלהם ראויה להערצה. ייתכן מאוד שהם מפלצות, ולעתים קרובות התנהגותם מפלצתית. אבל כמו אגו, אתה תלך עם זה רק כדי לשרוד את מה שמצפה לו.

בתור נסיעה רגשית, Beasts הוא נהדר. ההשפעה החזותית שלו, הנאמנויות המצליפות שלו, הטרגדיות האנושיות שלו מהולות בניצחונות זעירים - הכל מתואם, הישג של החזון של פוקנאגה והמחויבות של נטפליקס לתת לו להוציא אותו לפועל.

אבל כסיפור, Beasts of No Nation הוא יותר מסובך, אם לא פגום אנושות.

ההחלטה שלו להכליל את המלחמה הזו עשויה לעבוד בצורה יצירתית, אבל גורמת לסרט להרגיש מנותק מהמציאות - אם לא ציני ופנטסטי לחלוטין. הקשת של אגו, מיציבות לכאוס עקוב מדם ומעבר לכך, מעניקה לו סוכנות קטנה ויקרת ערך; הוא פשוט עושה כל מה שהוא צריך לעשות ברגע זה, לא מקבל החלטות אלא כופה עליו אותן. והרצון הדחפור של קומנדנט מוביל אותו מגיבור אפשרי לנבל למחצה בעל סיכון רב, מסע שכמעט ולא מספק. למעשה, זה ממש זועף ועצוב.

אפילו עם היתרון של זמן לחשוב על זה, קשה להבין על מה Beasts. האם מדובר בבדיקה של 300,000 ילדי החיילים המוערכים בעולם? סיפור הישרדות-של-האדם-רוח? סתם עוד סרט מלחמה מזעזע? קשה לשים את האצבע על מה שפוקנגה מנסה לומר, למרות שהוא אומר זאת בצורה יוצאת דופן.

כשמגיעות מועמדויות, זה המקום שבו Beasts עשויות להיות הפגיעות ביותר.

אם הסרט יתקשה להשיג אחיזה - מה שנראה אפשרי - מכונת הפרסים תציע (בצדק) שדפוס השחרור החתרני שלו והמיתוג של נטפליקס אולי גררו אותו למטה. אולי יש שם אמת, אם כי טקס האמי הוכיח שיוקרה מגיעה בכל החבילות. לטובתו העובדה שבסטס נמצאת בנטפליקס בשלב מוקדם כל כך במשחק עשויה לתת לו כף רגל (בניגוד לסלמה, שהקהל שלה הוגבל בשנה שעברה בגלל השחרור המאוחר והסריקה שלו).

בתור מבצע פתיחת הסרטים של נטפליקס, Beasts ראוי - לא רק כמתמודד, אלא כסרט שראוי לזמנך, לא משנה איך אתה צופה בו. אשר, בואו נודה באמת, הולך להיות בנטפליקס.