הנושא של בלוגים והכותבים והבעלים שלהם ומה בדיוק מגדיר את מקומם בסולם של תעשיית העיתונות אף פעם לא ממש נעלם לגמרי. זה בגלל שתמיד יש משהו או אחר שמניע את הפרשנות להרהר בהווה, להשוות אותו לעבר ולנסות לחזות את העתיד. חלק מהרעש האחרון שהושמע בעניין "הפער הגדול" הועלה על ידי רוברט סקובל, סופר/צלם וידאו/מסע שלחברה מהירהמגזין.[img src="https://veit.uno/tech/amandine/wp-content/uploads/2008/07/robertscoblepic.png" caption="" credit="" alt=""]
עמדתו, שעליה הוא חוזר על בסיס שגרתי למדי, כפי שקרהלאחרונה עשה זאת שוב, האם זהבלוגים והאנשים שמאחוריהם "מתקנים את עצמם" במידה רבה; שהם מהווים מדיום שמאפשר תקשורת מיידית הרבה יותר בין הכותבים והקוראים, ולפיכך כל שגיאה או לשון הרע או כל דבר שביניהם ניתנות להעלאה ולתיקון בזמן קצר יחסית. המטרות האולטימטיביות הן אפוא מוצר בדוק שהושג בפרק זמן שמנצח או מחליף את שיטות בדיקת העובדות של המדיה המסורתית בימי ההדפסה בלבד ומכתבים לעורך וכו'.
סקובל צודק, כמובן. לפחות בחלקו. בלוגים עשו לא מעט טוב ביחס לאידיאל הדו-כיווני. חלקם עשויים שלא ליהנות מגישה ליברלית לחלוטין למערכות הערות מבוססות אינטרנט. (סקובל עצמו אפילו הסביר לאחרונה את רצונו להיפטר מ"טרולים" וכדומה.) אבל אני אחד שחושב שפורום פתוח יותר עדיף לעושר העתידי של התקשורת מאשר מה שהיה הסטנדרט במשך כל כך הרבה שנים לפני הפופולריות ההמונית העולמית של האינטרנט. כל עוד לכל האנשים יש את היכולת להציע פרספקטיבה על עניינים, עם כמה שפחות רגולציה או מתינות, מה שמכונה "קהילה" תסדר את הרעים.
יתר על כן, הפרקטיקה הרחבה יותר של בלוגים, שעובדת בתוך התמהיל סיוע נדיב מאוד של חוסר כבוד ויצירת דעה חזקה, היא משהו שהוא גם בריא במיוחד עבור התעשייה. קווים נחצים ללא ספק, רגישויות עוברות וכו', וחלק מהצופים רואים בעולם הבלוגים הזרוע רבים כבעייתי כתוצאה מכך. וזו הערכה מדויקת של חלק מהתעשייה, ללא ספק. אבל יש גם די הרבה תנועות קדימה מעוררות הערצה ופרודוקטיביות.
כעת, כמה בלוגרים יוצאים לדרך של עיתונות מסורתית יותר ויותר, וזה טוב, כי יש הרבה מה ללמוד ממדיה ישנה. אבל אפשר לראות בבירור שתקשורת ותיקה גם רושמת הערות מעולם הבלוגים. התקשורת הישנה מתחממת לדרך החברתית והשיחה של הרשת, למשל. ותוצר הלוואי של הפגישה הזו באמצע סוגים מוסבר, לדעתי, בצורה הולמת על ידי פתגם פשוט: גאות עולה מעלה את כל הסירות. רוב הסירות, בכל מקרה.
העובדה היא שצדדים משני צידי המעבר (מעבר שהולך ונעלם לאט, אני צריך לציין) צודקים וטועים במידה מסוימת לגבי האופן שבו בלוגים משתלבים במרחב העיתונות האמיתי, ולהיפך. העיתונות המסורתית צודקת להתייחס לבלוגרים כמשמחי טריגר מדי לפעמים. בלוגרים, בינתיים, צודקים כשהם קוראים לביג מדיה בשל שפע אי הדיוקים שלה וחוסר הנכונות לחשוב בצורה נועזת יותר על מה שחדרי החדשות מפרסמים ואינם מפרסמים.
המקום שבו לאנשי העיתונות המסורתיים יש את זה, כל כך נכון, הוא במסירותם ביסודיות. ישנם פריטים שתמצאו בעמודי הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, הוול סטריט ג'ורנל, הפייננשל טיימס, כל כך מפורטים וכל כך שלמים שאין הרבה מה לעשות מלבד לחלק כמה פרסי פוליצר. זה נכון. המשאבים התומכים בעבודה כזו הם קריטיים, כמובן. ובכל זאת, עם הקהל המבוסס של העיתונים האלה, די לומר שהקוראים שם והם מכור. מספר לא מבוטל של קוראים נוטים לחפש חקירות וביקורות מעמיקות על מוניטין מוסדיים, ומעט מקורות יספקו את הרצון הזה מאשר הפלטפורמות הנ"ל ואחרות דומותיהם. (נקודה זו היא ללא קשר לירידה בהדפסה פיזית, עלי לציין).
המקום שבו לבלוגרים יש יתרון, עם זאת, הוא בכוח האנשים. התוכן שמגישים בלוגרים אינו פשוט לצריכה. זוהי כר הבמה לשיחה רחבה יותר, בין בלוגרים אחרים (כמו גם מגיבים) מרחבי העולם. כאן נכנס לתמונה בדיקת העובדות הקהילתית. זה המקום שבו רעיונות מוקפצים במעגלים של הוגים, הן "מקצועיים" והן "חובבנים", ושם הרעיון של מנטליות האספסוף מסוגל למעשה לשים את מיטב כף רגלו. כן, הרשת הפתוחה יכולה להיכנע להתקפי אבסורד, שאינה מאירה את האור החביב ביותר על המדיום. דגלי חופש הביטוי מונפים גבוה לפעמים, על ידי אנשים הדוגלים ללא גבולות, כמו גם אלה שחושבים שעדיף להשאיר מילים מסוימות שלא נאמרו ולא יפורסמו. בואו לא נשכח גם את מאגר המתונים הקוליים באמצע. עם זאת, אם מסתכלים על מה שקרה לעולם הבלוגים בשנים האחרונות, ברור שהיתרונות של המדיום עולים על השליליים. בהרבה.
רק כדי לסגור את המשחק הזה ולהחזיר אותו אל קו הזינוק, אני אגיד את זה. בלוגים זה קל. כמעט קל מדי. מיליונים על מיליוני אנשים לא היו עושים את זה אם זה לא היה כל כך פשוט לביצוע. אבל המעשה הקולקטיבי של הפיכת הבלוג לפרדיגמה החדשה הגדולה של תחום ההוצאה לאור שהוא היום היה קשה. קשה מאוד.
