האם נועדנו לחיות על מאדים?

מאדים אחדיפתח בקרוב את תהליך הבקשה להיות חלק מהמושבה הראשונה של מאדים בשנת 2023, וזה לאחרונהשחרר את הדרישות הבסיסיותלהפוך לחבר עתידי בקהילת הכוכב האדום הזה.

האם אתה בן 18 לפחות? לְהִתְקַדֵם. האם יש לך גישה של "יכול לעשות"? המשיכו לקרוא. האם אתה במצב בריאותי גופני טוב? לִבדוֹק.

האם אתה מוכן לבלות את שארית חייך על מאדים ללא אפשרות לחזור לכדור הארץ? הַפסָקָה. תקרא שוב את המשפט הזה. הבית העתידי שלך על מאדים הוא קבוע, והבנה שזה הקריטריונים החשובים ביותר של מועמד.

"ברגע על מאדים, אין דרך לחזור לכדור הארץ. מאדים הוא הבית. תחושת מטרה מקורקעת ועמוקה תעזור לכל אסטרונאוט לשמור על היציבות הפסיכולוגית והמיקוד שלו בזמן שהם עובדים יחד לקראת עתיד משותף וטוב יותר. Mars One לא יכול להדגיש מספיק את החשיבות של יכולת השתקפות עצמית של הפונה."

זה לא הראשון ששמענו על התיישבות של מאדים ללא אפשרות לחזור. למעשה, ג'ורג' הרברט הציג את הרעיון לראשונה בשנת 1990 עם תוכנית בשם "מאדים להישארהוא הציע לשלוח אסטרונאוטים למשימה חד-כיוונית למאדים כדי למנוע את השיהוקים הטכנולוגיים והעלויות הכרוכות בשיגור טיסה חזרה.

מאדים אחד, מיזם ללא מטרות רווח שבסיסו בהולנד, בראשותו של היזם ההולנדי Bas Lansdorp. היא מתכננת להשיק לפחות שש קבוצות של ארבעה אנשים שיבלו לפחות חמש שנים באימונים יחד לפני ההשקה. מדי שנתיים, צוות נוסף של קולוניסטים יתיישב על מאדים, ויוסיף לאוכלוסיה הכוללת.

פרויקטים פרטיים אחרים של התיישבות מאדים --חברת מאדיםו4 גבולותהן רק שתי דוגמאות -- פועלות תחת תוכנית נעלה דומה, עם כמה הבדלים מינוריים. ולתנועות האלה יש את חלקן של תומכים בעלי שם גדול, כולל האסטרונאוט לשעבר באז אולדרין.

עם זאת, אפילו בטיסה בכיוון אחד נותרו דאגות פוליטיות וטכנולוגיות רבות. כשזה מגיע להעלאת אדם על מאדים - שלא לדבר על לתת לו לחיות את חייו שם - כמה מהמוחות הגדולים ביותר במדע נותרו חלוקים בנושא.

המוח שלנו הוא מכשול גדול

הבה נניח שהטכנולוגיה קיימת (Mars One ומיזמים דומים אחריםלומר שכן; אומרים מומחים אחריםזה ייקח יותר זמן) ושהמימון קיים (Mars Oneהערכותזה יעלה 6 מיליארד דולר. בינתיים, נאס"א אומרת שקשה לשים על זה מחיר, אבל לעיון, המתוחכם מאודרובר Curiosityעלות 2.5 מיליארד דולר).

גם אם כל הגורמים האלה שלכאורה בלתי ניתנים להשגה יפלו על מקומם, עדיין נותרה בעיה בסיסית אחת שלעולם לא נוכל לשלוט בה: הטבע האנושי.

מלבד הסיכונים הבריאותיים הגופניים הלא ידועים הקשורים לחיים עם 40% כוח כבידה, האם נוכל להתמודד פסיכולוגית עם מאדים ללא תמורה? זו השאלה שרצינו לקבל עליה תשובה, והיא שאלה שתומכי מושבת מאדים לא נוטים להתייחס אליה. בידוד ודיכאון יהיו השדים האפלים ביותר של המתנחלים הללו.

לפני כמה שנים, נאס"א הרכיבה פריט דמיוןלתכנן משימה מאוישת הלוך ושוב למאדים. לפי הדו"ח הזה, אחד האתגרים המרכזיים למשימה כזו הוא הידרדרות ההתנהגות והביצועים במהלך משימות ארוכות טווח של טיסה בחלל - וזה לאסטרונאוטים שבאמת יחזרו לכדור הארץ.

המחקר מצביע על כך ש"בני אדם מעולם לא יצאו למשימות טיסות חלל המתקרבות לקנה המידה של חקר הנשקף כעת". עד כה, המחקר הטוב ביותר שיש לנו לגבי סוג זה של בידוד מגיע ממסעות אנטארקטיקה ומתת-ים.

מארק שפאנק, מוביל לרפואת תעופה וחלל בנאס"א, היה בעצמו באחת מהמשימות הללו באנטארקטיקה. "התכוננתי לרוב המכריע של הדברים שאני הולך לחוות", הוא מסביר. "היה לי היתרון שעבדתי ב-NSF, עבדתי עם אנשים שעבדו בדרום. הייתי מאוד נקרא, אפילו על המחקר שעזרתי לדווח עליו כשירדתי".

למרות חודשים של אימונים, ציוד כבד, ידיעה - וספיגה מנטלית - את העובדה שתהיה ירידה של 90 מעלות בטמפרטורה, שפאנק לא ממש הבין את הארקטי עד שהוא הוציא את ראשו לראשונה מהחלון. "הפנים שלי כאבו מירידת הטמפרטורה [...] ואז זה נרשם לגמרי אצלי."

"אני מדמיין את הפעם הראשונה שאסטרונאוט חווה מיקרו-כבידה, רואה את כדור הארץ מהגובה הרב הזה - לא משנה כמה קראת, לא משנה כמה תמונות ראית - אני מתאר לעצמי שזו חוויה", הוא אומר. . "להיות בני אדם - אפילו בני האדם הנשלטים, הממושמעים והיכולים ביותר - זה הולך להיות שונה כשאתה עושה את זה."

שפאנק אמנם אומר שבני אדם מאומנים בקלות בכל הנוגע למיומנויות חברתיות, וזה כולל הכנה מנטלית לתקופה ממושכת של בידוד.

המנהל הרפואי של Mars One, נורברט קראפט, מסכים שאף אחד לא באמת יכול להבין איך חיים מבודדים על כוכב לכת אחר באמת ישפיעו עליהם עד שהם באמת יהיו שם - כמובן שעד אז זה מאוחר מדי.

מתכוננים למשימה ללא חזרה

קראפט אומר שמרס וואן תעשה כמיטב יכולתו להכין את החלוצים הללו עם עשר שנות הכשרה הכוללות בילוי של שלושה חודשים בכל שנה בתוך בית גידול מבודד. "אז נראה אם ​​הם יכולים להתמודד עם הסביבה הזו", אומר קראפט ל- Mashable. "קשה למישהו לדמיין את הסביבה הזו. אתה צריך לחוות אותה כדי לדעת אם אתה האדם שיכול לעשות את זה."

אפילו לנאס"א יש בעיותהערכת אסטרונאוטים למשימות ארוכות טווח. במהלך הבחירה למשימה מסוג זה, מועמדים המזוהים עם הפרעה פסיכיאטרית שתפריע להצלחה בעבודה מסולקים משיקול נוסף. כתוצאה מכך, חלק מהאסטרונאוטים מסתירים מצבים פסיכולוגיים קיימים שעלולים לסכן את מצב הטיסה שלהם.

"אם מישהו היה יוצא [לחלל] ומשהו היה קורה, יש כנסים פסיכולוגיים פרטיים קבועים כל שבועיים ותכופים יותר בשליחות ארוכת טווח", אומר שפנק. "אתה תמיד יכול לבקש ועידה פרטית, ותמיד יש לך גישה לקצין רפואי צוות שנמצא על סיפון כל משימה".

עם זאת, אפילו אמצעי זהירות מוצלחים לא בהכרח מבטיחים צוות בריא. הגיל הממוצע להתפרצות דיכאון עבור אנשים שאין להם היסטוריה משפחתית של דיכאון הואבן 41. אסטרונאוטים שנבחרו לחיל האסטרונאוטים יכולים להיות צעירים עד גיל 26. Mars One ישקול מועמדים עד גיל 18; המשתתפים האלה יהיו בני 28 כשינחתו על מאדים.

סוכנות החלל האירופית לאחרונהביצע הדמיית משימת מאדיםשבו שישה מתנדבים ננעלו בתוך חללית למשך 520 ימים חסרי תקדים, מה שהופך אותה לטיסת החלל או הסימולציה הארוכה ביותר בהיסטוריה. התוצאות? התנועה הכוללת של הצוות ירדה בהדרגה, ונכנסה למה שהחוקרים כינו "עיטור התנהגותי". הם גם חוו הפרעות בולטות בהתנהגות השינה.

"חמישה מתוך שישה אנשי צוות ישנו יותר, ובדרך כלל חוסר שינה הוא שקשור לתסמיני דיכאון. [מתוך השישה] רק איש צוות אחד הראה סימנים של תסמיני דיכאון (שדווחו על עצמם)", אומר מתיאס בסנר, שותף במחקר. מחבר ועוזר פרופסור לשינה וכרונוביולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה.

בסנר אומר כי ייתכן שאור לא מספיק בחדר תרם לתסמיני הדיכאון אצל איש הצוות. מתנחל במאדים יהיה נתון לתנאי תאורה פנימיים דומים ולחללים סגורים, אך לפרק זמן ארוך עוד יותר. כשנשאל אם, בהתבסס על המידע שיש לנו כרגע על הסביבה של מאדים, אפשר לחזות איך אדם יגיב מבחינה פסיכולוגית ברגע שהוא או היא יהיו שם, באסנר אומר "ממש לא".

"בשלב זה מדובר בספקולציות טהורות", הוא אומר, "הכבידה החלקית ויום ארוך מ-24 שעות לבד יהיו מאתגרים מאוד".

מי זוכה לחיות על מאדים

Mars One כבר קיבלה יותר מ-1,000 מיילים מאנשים המעוניינים במשימה הזו, ותהליך הגשת הבקשה אפילו לא התחיל עדיין. אבל איך Mars One - או כל פרויקט קולוניזציה של מאדים לצורך העניין - יצמצם את המבקשים לקבוצה קטנה של אנשים רציניים שבה משקיעים פרטיים ישפכו מיליארדים?

בעת הערכת אסטרונאוטים פוטנציאליים, נאס"א לא רק מיישמת את בדיקות הרקע הקפדניות שמגיעות כסטנדרט עם משרות ממשלתיות, אלא הסוכנות גם מעבירה את המועמדים שלה במבחנים גופניים שונים וראיונות מקיפים עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים כאחד.

עם זאת, תהליך הבחירה של Mars One שונה בתכלית. רופאים ומדענים מוסמכים עם ניסיון של שנים לא יבחרו במתיישבי מאדים העתידיים -- אתם תבחרו. הציבור יבחר את המועמדים שיעלו לסיבוב הגמר לאחר תחרות ריאליטי דמוית משחקי תוכנית בטלוויזיה.

תהיה בחירה ארצית שבה 20-40 מועמדים לכל מדינה ישתתפו באתגרים "שמוכיחים את התאמתם להפוך לאחד מבני האדם הראשונים על מאדים". סביר להניח שכל התהליך הזה ישודר בטלוויזיה, והקהל יבחר את המועמד האחד ממדינתו שימשיך קדימה.

Mars One עדיין יקבל את המילה האחרונה לגבי מי שיגיע למאדים, ובחירת הצוות תהיה תלויה במידה רבה גם באופן שבו החברים יסתדרו זה עם זה, מרכיב בין-אישי מרכזי שגם נאס"א מחפשת בעת הערכת מועמדים לאסטרונאוטים.

"אנשים אלה צריכים להיות נוחים עם התבוננות בהם כל הזמן", אומר קראפט. "לא תהיה להם הרבה פרטיות."

על הנייר, יום מתנחל עתידי במאדים נשמע דומה לחיים שאנו חיים על פני כדור הארץ - לעשות עבודה במשך שמונה שעות ביום, ולאחר מכן הם יכולים ללכת "הביתה" להתקשר למשפחה או לצפות בטלוויזיה. אבל, במציאות, זה יותר כמו גרסה מחוץ לכדור הארץ של מופע טרומן - חיים שחיים תחת מעקב.

משימת התאבדות או חקר מהפכני?

כמו הרוב המכריע של מומחי סוכנות החלל הפדרלית, שפאנק מאמין שמשימה מאוישת הלוך ושוב למאדים צריכה להקדים את התיישבות מאדים. שהייה ממושכת על מאדים "יהיה משהו לענות לאחר שנלך לפרק זמן קצר", הוא אומר.

בריאותם של האסטרונאוטים היא בראש סדר העדיפויות של נאס"א, לפי שפאנק. עם זאת, כשזה מגיע להעלאת אדם על מאדים לחיות, פשוט אין מספיק מידע כדי להבטיח זאת.

"לעבוד עבור נאס"א ולהכיר אסטרונאוטים כמוני, אני רוצה לשמור על בריאותם. אם ניתנת בחירה, אנחנו אוהבים להחזיר את האנשים שלנו הביתה", מסביר שפנק. "זה לא שונה מהתחום - אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. אנחנו נדאג לבריאות ולבטיחות ויהי מה. כישלון הוא לא אופציה".

תומכי Mars to Stay, עם זאת, לא מאמינים שהמסע החד-כיווני הזה הוא משימת התאבדות. תומכיולצייןשמבחינה היסטורית, האדם הלך לקצוות כדור הארץ ללא הבטחה לשיבה בשם חקר. קולומבוס, פרובישר וסקוט יצאו למשימותיהם על חשבון סיכונים אישיים עצומים.

הרעיון הזה של חקר חסר גבולות הוא אחד הדברים היחידים שגם מומחי הסוכנות הפדרלית וגם תומכי מושבת המאדים יכולים להסכים עליהם בכל הנוגע להצבת בני אדם על הכוכב האדום.

"אם מלכי ספרד ואנגליה היו יכולים לשלוח אנשים ברחבי העולם שהוא פוטנציאלי שטוח, לא יכולתי לדמיין שלא נוכל לנסוע למאדים ולחזור", אומר שפאנק. "אנשים גמישים; הם מסתגלים. יש כל מיני אנשים בהיסטוריה ששרדו בגבורה [...] זה מדהים מה אנשים יכולים לעשות כשהם צריכים".