נתקלתי במעט מאוד מקצועות בחיים שבהם האמונה של העוגן הישן של "לעתים קרובות בטעות, אבל אף פעם לא בספק" יכולה גם לחול בצורה כה נכונה. אבל נשיא ארצות הברית הוא כנראה המתמודד המוביל. צריך הרבה אגו כדי להניח שאתה הגבר הכי טוב (או מתישהו) להוביל מדינה יבשתית המונה כיום יותר מ-300 מיליון איש, שלא לדבר על הכלכלה הגדולה והצבא החזק ביותר שידע העולם. התחושה של רוב המעסיקים את המשרד הסגלגל היא לשמור את ההשתקפות לספר הזיכרונות - גם אז זה כמעט ולא מגיע. וזה מה שהופך את אחר הצהריים שביליתי בבית הלבן בסוף שנות ה-70 לחרוט כל כך בל יימחה במוחי. הסצנה הזו נפלה מחדש כמו שיא שעובר להתנגן בקופסת נגינה ישנה כששמעתי את החדשות על אבחון הסרטן החמור של הנשיא ג'ימי קרטר.
אני לא יכול לספור את הפעמים שנכנסתי לבית הלבן כדי ללכת לעבודה, מתוך כוונה לקבל את התשובות שהרגשתי שהצופים שלי צריכים לשמוע מנבחרי הציבור שלהם. לרוב ידעתי שבין אם אדבר עם מזכיר עיתונות, "פקיד ממשל בכיר" או הנשיא עצמו, גילוי לב הוא כרטיס שהוא יחזיק קרוב לאפוד. אבל הפעם היה שונה להפליא. הייתי באמצע שנות ה-40 לחיי וכתבת במשך 60 דקות. ככתבת כבר הייתה לי קריירה מוקסמת, אבל עדיין הרגשתי את עצמי בפתח. האיש שבאתי לראיין היה מבוגר ממני ב-7 שנים בלבד - הנשיא הראשון בדור שלי בערך. בגיל הרגשנו כמו בני גיל. הגעתי לראיון במלוא הכוח והכובד של חדשות CBS, שבאותו רגע הרגיש אדיר. היה לו את מלוא הכוח והמשקל של ארצות הברית, שהרגישה הרבה יותר אדירה. אבל הייתה אז תחושה שהממשל שלו מייסד.
ראה גם:
היצירה שעליה דיווחתי נבנה סביב הראיון הזה, ולכן באמצע הדרך ביקשתי ממנו לדרג את הנשיאות שלו בשורה של עניינים זרים ופנים. ידעתי שהנשיא קרטר מתגאה בכך שהוא דובר אמת, אבל כשהתחיל לתת הערכה מאוד קשה לא האמנתי למה ששמעתי. האם הוא לא ידע שהמצלמות מתגלגלות? האם הוא לא ידע שכל זה נמצא בפרוטוקול? יכולתי לראות את מזכיר העיתונות שלו הופך את הגוון של סדין שהולבן זה עתה מתנופף בשמש הקיץ, אבל הנשיא קרטר נראה לגמרי לא מתרגש. כשאמרתי לו שלפי החשבון הגס שלי שיצא כממוצע C, הוא לא נרתע.
אני תוהה איך הוא היה עונה על אותה שאלה היום, אבל הוא כנראה היה אומר שהחששות הזמניים האלה לא חשובים. החן והכבוד העצומים שבהם ניהל הנשיא קרטר את חייו מאז עזב את הבית הלבן זכו לשיח נרחב בעיתונות, במיוחד כשתנאי התמותה שלו נכנסו למוקד חד יותר. והחסד שבו הודיע על מחלתו הוא עדות נוספת לאופיו. בסקרים הא-כ-כ-כך לא מדעיים של הנשיאים הטובים ביותר, קרטר ראה תחייה מחודשת לאחרונה. למרות שאני מניח שזה קשור לקרטר הנשיא לשעבר כמו לקרטר הנשיא.
דן ראתר מראיין את הנשיא ג'ימי קרטר. קרדיט: CBS
רבות מהטעויות של נשיאות קרטר מתועדות היטב. הוא היה מיקרו-מנהל שהתקשה לתעדף. נראה היה שהממשל שלו נתפס לעתים קרובות לא מוכן. הייתה תהום מפהקת בין רטוריקה להוצאה להורג. ובכל זאת, אם מישהו מכם שקורא את זה הוא היסטוריון, אני מציע שארבע שנות כהונתו בשלות לפרשנות מחודשת, בדומה ליחס שהנשיא טרומן קיבל כמה שנים אחורה בביוגרפיה המעולה של דיוויד מק'קולו. יש את הניצחון שלו בכינון מראית עין של שלום במזרח התיכון וראיית הרוח שלו בענייני אנרגיה וסביבה. אבל הוא לא מקבל כמעט מספיק קרדיט על עבודתו החלוצית בעניינים צבאיים. הוא הגיע לבית הלבן כבוגר גאה של האקדמיה הימית של ארה"ב וכבן טיפוחיו של האדמירל היימן ריקובר, "אבי הצי הגרעיני". רבים מהחידושים שמאחורי חומרת ההיי-טק של הכוחות המזוינים הנוכחיים שלנו הגו במהלך ממשל קרטר.
אם היית נותן לנשיאים מודרניים איזו מקבילה למבחן SAT, אני חושב שג'ימי קרטר עשוי לקבל את הציון הגבוה ביותר. זה בין השאר בגלל שהיה לו רקע כזה במתמטיקה ובמדעים גבוהים, הרבה יותר מרוב הנשיאים. האקדמיה הימית הייתה בעצם בית ספר להנדסה, וקרטר סיים את לימודיו ב-10 האחוזים המובילים בכיתתו. ובכל זאת הייתה לו גם אהבת קריאה לכל החיים והייתה לו יכולת לכתוב היטב, וברור.
פגשתי לראשונה את ג'ימי קרטר ב-1975 או 76', מוקדם מאוד במה שנראה כקמפיין נשיאותי קיצוטי. הוא היה אז אנדרדוג ממושך וידעתי עליו מעט. הוא היה חדש לגמרי על הבמה הלאומית ואני יכול להודות כאן שלא הכנתי שיעורי בית. הרושם הראשון שלי היה שיש לו לחיצת יד איתנה, כפי שהיית מצפה מקצין צבא לשעבר. המשיכה הדרומית שלו הייתה עמוקה יותר ממה שציפיתי; עמוק מדי, חשבתי אז, בשביל להיות מועמד רב. לאף נשיא ארה"ב במאות ה-20 או ה-21 שיכולתי לחשוב עליו - ולמיטב ידיעתי, אף אחד אי פעם - לא זכה לתקלה חזקה כמו זו של קרטר כשהחל את המועמדות שלו לנשיאות. חשוב לציין כמה נדיר היה שאדם דרומי הופך לנשיא. אחרי דור האבות המייסדים, רק קומץ בנים מדיקסי הגיעו לבית הלבן. אבל לא משנה מה התחושה האזורית שמקבלים מהנאום שלו, לחיוך המהיר, הרחב ומלא השיניים של קרטר היה משיכה אוניברסלית.
היה גם משהו באיש, בפגישה הראשונה, ששידר שילוב של ביטחון עצמי והתמדה - יציבות מסוימת. הוא הכה בי, כבר אז, כמישהו שורשי עמוק. קשה לשים את האצבע על איך בדיוק או למה המאפיינים האלה הגיעו, אבל הם כן.
כמו כן, ציינתי שבין כמה מעוזריו הקרובים - כולם צעירים וללא ניסויים בפוליטיקה הלאומית - היה ניחוח של בורבון כל כך קלוש אך בלתי ניתן לטעות בו. כטקסני הכרתי היטב את הריח. זה היה ארומה לא כל כך בלתי צפויה של "Good Ole' Boys" הדרומי, אבל היא לא התאימה לדיווחים שקרטר היה בפטיסט דרומי בעל אמונה עמוקה שלימד בית ספר של יום ראשון והיה בן אדם. שמתי לב לסתירה לכאורה. התברר, כמובן, שהדיווחים על קרטר נכונים. אבל זה היה גם נכון שהנערים הצעירים והטובים המשיכו לחבוט ממש אל תוך העבודות המובילות שלהם בבית הלבן. לאף אחד מהם לא הייתה בעיית שתייה, עד כמה שידעתי אי פעם. הם פשוט הכירו ואהבו בורבון טוב מדי פעם.
ראה גם:
ביום של פוליטיקה מונעת על ידי סלבריטאים, של כסף גדול, תורמים מהערים הגדולות וצוותים של "מטפלי תקשורת", קשה לדמיין שיופיע מועמד כמו קרטר והצוות שסביבו. אולי ברני סנדרס אולי נראה במובנים רבים כמו יורש, אבל זה יותר במונחים של סגנון וחומר מאשר ביוגרפיה אישית. ג'ימי קרטר שירת את מדינתו לפני שירת את אומתו, אבל הוא היה גם איש שירות ואיכר בוטנים. כשכהונתו בוושינגטון די.סי. הסתיימה, הוא חזר לג'ורג'יה והמשיך לשנות את העולם, אולי אפילו במידה רבה יותר מאשר כשהיה נשיא.
