הפטיפון הוא אחת הטכנולוגיות הקיימות ביותר שעדיין בייצור פופולרי כיום. לא משנה כמה טכנולוגיות מנסות להחליף אותו - 8 הרצועות, קלטת הקלטת, התקליטור או ה-MP3 - עדיין יש קבוצה בריאה של אנשים שאומרים שאף צליל אינו עשיר ומלא יותר מאשר כשמנוגן תקליט ויניל .

למי שלא יודע, זה נראה כמו קסם: כשהמחט מגרדת את החריץ של תקליט, מגיעים צלילים יפים ומדויקים דרך הרמקולים של הפטיפון. תקליטנים הם הקוסמים האולטימטיביים בכל הנוגע לקסם העוצמתי הזה, שמצליחים לא רק לשמור דגימות שיא בלולאות אינסופיות, אלא גם לערבב, להזיז ולתמרן את הצלילים כך שיתאימו למצב הרוח בהישג יד. זה פלא לראות, ועוד יותר כיף לרקוד איתו.

מה שקורה בפועל בין תקליט ויניל לפטיפון הוא באמת פשוט מאוד - זוהי העברת נתונים כמו כל שיטת השמעת מוזיקה אחרת. בואו נסתכל בתוך הטכנולוגיות של הפטיפון כדי לחבר איך הכל קורה, ולמה אנשים לא יכולים להפסיק לאהוב את הצליל.

מה אתה חושב על הסאונד של פטיפון? ספר לנו בתגובות.

הבסיס

הבסיס של פטיפון יכול להיות עשוי כמעט מכל חומר ומגיע במגוון צורות, אבל יש לו את המשימה החשובה להפעיל את המערכת כולה. הסיבה לכך היא שהוא מחזיק את המנוע - או הנעה ישירה או דרך מערכת רצועה או גלגל - שמניע את המגש, או את המשטח המסתובב שעליו מונח התקליט. בסיסים הם גם המקום בו היצרנים מציגים את הנגיעות היצירתיות ביותר, בין אם זה עץ טבעי או מתקן לכה שחורה.

הפלטה היא היצירה החשובה הבאה, והיא אחראית לשמור על מהירות עקבית וללא הפרעות שתנגן את התקליט. חומרים כבדים זוכים להערכה רבה בבניית הפלטה, ופטיפונים היקרים ביותר בשוק יהיו לרוב עשויים מאלומיניום בעל משקל אולטרה. מגש כבד הוא המפתח לצליל נטול רעמים ויציב - כל דבר קל מדי, ולתקליט יש פוטנציאל לקשקש ממהירות המנוע. על גבי המגש, יש מחצלת גומי המסייעת לתקליט להישאר במקום מבלי להסתכן בשריטות.

רוב הפלאטות מסתובבות בקצב של 45 סל"ד, שזו המהירות האופטימלית לנגן רוב תקליטי הוויניל (וזו גם הסיבה שהתקליטים נקראים לחילופין "ארבעים וחמש").

הזרוע

כאשר הבסיס של פטיפון הוא פשוט למדי, מערכת הזרוע היא המקום שבו מאוחסנת כל הטכנולוגיה המורכבת. מחוברת דרך נקודה משלה על הבסיס, רחוק מספיק מהמגש כדי להפחית כל רעידות, זרוע החיטוב מכניסה הרבה כוח באריזה ממש קטנה.

האתגר הראשון של הזרוע הוא להבטיח שהיא גמישה מספיק כדי לעבור בקלות לשיא, אבל כבדה מספיק כדי שלא תהיה מושפעת מהמנועים בתוך הבסיס. זה חייב להיות חסר חיכוך כדי למנוע נזק למערכת, ולהישאר בזווית עקבית כדי למנוע נזקי שיא לטווח ארוך. המבנה הכללי של הזרוע השתנה מעט מאוד במהלך השנים, אך משקל הזרוע ואופן הזווית משתנה ממערכת למערכת. מה שהכי עקבי הוא שזרוע הטון תמיד עוקבת לאורך התקליט בשיק עקבי כדי למנוע נזק לטווח ארוך.

בקצה זרוע החיטוב נמצאת המחסנית -- החלק של המערכת שגורם לקסם לקרות. למרות שהוא קטן, היצירה המלבנית משתמשת באינדוקציה אלקטרומגנטית כדי להעביר את החריצים של תקליט ויניל לגלי קול. המחסנית מחזיקה חרט נשלף, עשוי בדרך כלל מיהלום מגולח עד אליפסיס בעובי של כמה מיקרומטרים בלבד, משובץ בפלסטיק רך (המכונה שלוחה) הנוגע פיזית בחריצי התקליט. המחסנית יכולה להיות מערכת מגנט נע (MM) או מערכת סליל נע (MC), כאשר מערכת הסלילים נמצאת בפטיפונים הגבוהים יותר. בשני המקרים, תנועת החרט יוצרת תנודות זעירות בשדה מגנטי המשדרות למעלה דרך הזרוע והופכות לצליל ששומעים מהרמקולים.

התוצאה היא מערכת מותאמת שמשתנה בסגנון ובגישה בהתאם למספר רב של גורמים, אבל התוצאה הסופית היא הצליל המתוק שיוצא מהרמקולים.

התוצאה

פטיפון הוא תוצר מעניין להפליא של הנדסת קול ומדע סופי, וזו כנראה הסיבה שהוא נשאר רלוונטי עד היום. אודיופילים סוגדים לו בגלל ה"נאמנות" שלו, אבל יש גם מה לומר רק על צפייה בתקליט מסתובב סביבו.

אז, בפעם הבאה שתפילו מחט או צפו ב-DJ מבצע רמיקס מעולה של רצועות בשידור חי, דעו שיש המון מידע מדהים שזורם דרך המכשיר בן מאות השנים הזה.