לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. היא לבשה מכנסיים קצרים כתומים, חולצת טי צמודה תואמת ומגפי גו-גו לבנים בגובה הברך. עם זאת, הגיבוש הסקסי לא היה מה שבלט לי, וגם לא האפרו בגובה הקילומטרים. אפילו לא שמתי לב למגש הכסף שעליו מאוזן בלאדי מרי. לא, מה ששמתי לב ברגע שראיתי אותה זה הצעיף.

כל מה שצריך זה צעיף, חשבתי, בעודי בהיתי בתצלום הוינטג' של דיילת יפה של סאות'ווסט איירליינס. סליחה, דיילת. אלה היו הימים... לפחות זה מה שנאמר לי.

חפש בגוגל את הביטוי "דיילת" ולחץ על "תמונות" - ולא משנה באיזו חברת תעופה, רוב הדיילות ילבשו צעיפים. כמו הדגשה קטנה, הצעיף מדגיש כל פרצוף מחייך.

ראה גם:

אני דיילת בחברת מוביל אמריקאית גדולה כבר שמונה עשרה שנים. כשאני לא טס, אני כותב על טיסה.

דיילת חברת התעופה שנות ה-70pic.twitter.com/jYrzUJiRhI— Afroink (@afroink)3 במאי 2014

כתבתי ספר עללהיות דיילת, ועל הכריכה תצלום של אישה צעירה. ובכן, זה באמת חצי חצי פרצוף מחייך. אבל - באופן מכריע - יש צעיף אדום. אין צורך להפוך אותו ולקרוא את הרשימה מאחור. רק מבט אחד ואתה יודע על מה הספר.

בשנים הראשונות של התעופה, טייסים לבשו צעיפי כותנה כבדים כדי לא לנשום את פליטת המנוע. מאוחר יותר, טייסי קרב אימצו צעיפי משי כדי לא לשפשף את צווארם ​​- לחפש מסביב אחר מטוסי אויב דרש הרבה סיבוב ראש. לצבא של היום יש עדיין שימושים לצעיפים: קחו בחשבון את צעיף הצלפים העטוף במלואו. צעיפים אחרים משמשים בצבא למטרות דקורטיביות, לציון סמלי יחידות וסמלי גאווה.

בכל פעם שקורה משהו מעניין בעולם חברות התעופה, נגיד שלנוסע מודבק דבק למושב שלו או שמישהו מתחרפן בגלל מושב מושפל, אני מתבקש לעשות ראיונות בטלוויזיה. בלי להיכשל, המפיקים יציעו לי ללבוש את המדים שלי. התשובה היא תמיד לא.

"אני לא צריך ללבוש תחפושת כדי לדבר על מה שקורה בעולם", אמרתי לכתב אחד. אבל כשנפגשנו בשדה התעופה לה גוארדיה למחרת, היא הוציאה שני צעיפים מהארנק שלה. אחד בשבילי ואחד בשבילה, כדי שהיא תוכל לשחק יחד. כל מה שהיה צריך זה צעיף כדי להיות דיילת.

אנשים אוהבים לחקות דיילות. לא מאמין לי? בדוק כמה תחפושות דיילת אתה רואה ליל כל הקדושים הזה. שימו לב גם למשותף האמיתי היחיד שיש להם עם המדים שלי: הצעיף. שום דבר לא אומר דיילת כמו צעיף.

במהלך העלייה למטוס לפני כמה שנים, נוסע הביט בי במצחיק ושאל, "אתה עובד כאן?"

"כמובן שאני עובד כאן", צחקתי. אחרת למה אני אעמוד מול המעילים התלויים בארון המחלקה הראשונה? אז הבנתי מה אני לא לובשת: הבלייזר שלי תלוי בארון עם כל שאר המעילים ש חוץ משני פסי הזהב מסביב לפרק כף היד, נראו בדיוק כמו שלי אבל חשוב מכך, הצעיף שלי היה מכוסה באחד הכיסים, יחד עם שפופרת שפתון. מגוון עטים של מלון.

RT@Heather_Pool: מזרח סין#הצעיף pic.twitter.com/aBJ22D5H7V- מעדיף בהרבה עור נמר:https://t.co/VhYVku2IAK- ג'יימס קרייבן (@CravenTravels)4 באוקטובר 2014

הכשרת הדיילות נמשכה שבעה וחצי שבועות. זה היה גיהנום. 53 ימי ההכשרה הללו היו מלחיצים יותר מארבע שנות לימודים בקולג'. זו הסיבה, אני בטוח, שחברות תעופה מחכות עד שנגיע למחצית הדרך, כשאנחנו עומדים להישבר, כשאנחנו על סף מרד אדיר - זה או להפסיק - כדי למדוד לנו מדים .

לעולם לא אשכח להיכנס לחדר. הקירות היו מרופדים במזוודות שחורות קטנות על גלגלים ובתיקים תואמים. נשים אוחזות בסרט מדידה עמדו מול מתלים מתגלגלים. העננים נפרדו והמלאכים החלו לשיר ברגע שזיהינו את החצאיות והחולצות, הבלייזרים והשמלות. עמדתי מול המראה, הסתובבתי מצד לצד וקלטתי את ההשתקפות שלי.

הצעיף היה הדובדבן שבקצפת. רציתי לבכות דמעות של שמחה. לא משנה שהאנסמבל ינוכה שכר - 800 דולר מהמשכורת השנתית העלובה של 18,000 דולר - או שנותרו לי עוד ארבעה שבועות של הכשרה לפני שאצא לטיסה. הודיתי למדריך שלי. תסמונת שטוקהולם החלה לחלוטין. הצעיף שלי היה קשור.

טורקיש איירליינס 1974.#הצעיף. אה, השפם. הצעיףpic.twitter.com/vPWTRNSGu6— הת'ר פול (@Heather_Poole)13 באוקטובר 2014

"הצעיף האדום גורם לי להרגיש סקסית", אמר שכיר חדש בטיסה לאחרונה. יכולתי לראות למה. זה התאים לשפתון ולציפורניים שלה. כבאית אדום. הגוון שחברת התעופה שלי מצפה שהמתאמנים ילבשו.

כשעברתי אימון אחד מחבריי לכיתה שאל למה אנחנו יכולים ללבוש רק אדום. המדריך שלנו עצר לזמן מה שנראה כמו נצח לפני שקבע, "כדי שהנוסעים יוכלו לקרוא את השפתיים שלך בזמן חירום." אני עדיין לא בטוח אם הוא צחק. השפתיים שלי, לעומת זאת, נצבעו בגוון בהיר של ורוד. הצעיף היה זהב. איך זה גרם לי להרגיש? לא הייתי בטוח. "שַׂמֵחַ? עַלִיז? חָמוּד?" הציע לעמית שלי לעבודה. כחול, החלטנו שנינו, הוא צבע ברירת המחדל שלנו. ישבנו זה לצד זה על המושב הזינוק. בדיוק סיפרתי לה על מה אני כותב.

"אני מרגישה כמו בושה טריה מהחתן בדבר הזה," אמרה אחת מעמיתיי לעבודה כששאלתי אותה מדוע היא סירבה ללבוש את זה. היא לא לבד. דיילת אחרת שאני מכירה שומרת בתיק צעיף מוכתם במיץ עגבניות למקרה שהיא תצטרך להסביר למפקח היכן שלה.

"תראה, לא יכולה ללבוש את זה," היא אומרת הו-כל כך תמימה כשהיא מרימה אותו כדי שאוכל לראות.

אתה יכול לספר הרבה על דיילת על סמך איך היא קושרת את הצעיף שלה. שמתי לב שהרבה עובדים חדשים קושרים את שלהם בקשת נפוחה גדולה. זה או שהם יעטפו את זה סביב ומסביב לצווארם. לעתים רחוקות תמצא דיילת מנוסה יותר (המכונה "אמא בכירה") שעושה את זה. ראשית, זה חם. עבור אחר, זה לא בטוח.

"אני לא נותן לאף אחד דרך לפגוע בי," שמעתי דיילת אחת אומרת. משהו שכנראה לא חשבנו עליו לפני ה-11 בספטמבר.

אני לובשת את הצעיף שלי ב-Slipknot בצד. קל ללבוש וקל להקציף באותה מידה. אני עדיין מנסה להבין איך לקשור את זה כמו עניבה של גבר. אולי עלי לציין שלעתים קרובות אני מפנטז על לנעול נעלי קרב ושרביט על הירך בעבודה; אם רק יכולתי לשאת משרוקית, כדי שאוכל לפוצץ אותה כשנוסע יפעל. ואז הייתי זורק את הצעיף שלי. תן פסק זמן.

ראיתי דיילת לובשת את שלה כחולצת ביקיני מאולתר אחרי שמצאנו את עצמנו שוכבים במפתיע במיאמי. אחר השתמש בו כדי לקשור יחד את וילונות המלון כדי להרחיק את האור לאחר טיסת עיניים אדומות. ראיתי צעיף המשמש כשרוך, חגורה, סרט זיעה, מחזיק קוקו, מפית ותחבושת דחיסה. חשבתי ללבוש אותו כמתלה לזרוע במהלך העלייה למטוס. תיקי היד, הם יצאו משליטה, ויותר מדי נוסעים לא יכולים להרים אותם ברגע שהם גוררים אותם לסיפון. סליחה אנשים, יד שבורה.

בכריכה הצעיף יכול לשמור על דלת עגלת המטבח פתוחה, ולתקן ידית מטען שבורה. דיילות הן חבורה ערמומית.

ובכל זאת, יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הצעיף שלי: זה שמשתלשל לי לקפה מוקדם בבוקר, זה שנדבק לי לשפתיים כשהרוח נושבת. זה גורם לי להרגיש כל כך יפה כשאני עובר דרך טרמינלים של נמל תעופה ברחבי העולם. אבל אני לא יכול לחכות כדי למשוך אותו ברגע שהמטוס יתרחק מהשער. לא אכפת לי לקשור אותו בחזרה לנחיתה. אנו נדרשים ללבוש אותו לפני ואחרי הטיסה. אבל אני קורע אותו ברגע שאני נכנס דרך דלת הכניסה שלי, ואחריו הבלייזר, החגורה, החצאית, החולצה...

הכנפיים הן הסינצ'ר. זה המדים שלי מסוכמים בחתיכה אחת. אבל הצעיף נותן לו אישיות, אופי.

הצעיף, כל מה שצריך זה צעיף.