אַשׁרַאי:
קראתי את הסיקור על תיק צרפתי נגד גוגל בנוגע לסוגיה הישנה והעייפה של הפרת זכויות יוצרים על ידי פרסום סרטים המוגנים בזכויות יוצרים לצפייה ב-Google Video או YouTube. במקרה הספציפי הזה, זאדיג הפקות יצרו סרט בשם Tranquility Bay. משתמש כלשהו בטבע הפראי פרסם עותק דיגיטלי של הסרט ב-Google Video. כמו התגובה האופיינית ברבים מהמצבים הללו, זאדיג התלונן בפני גוגל והסיר אותו.
אַשׁרַאי:
בית המשפט הצרפתי חייב את גוגל לשלם 30,000 אירו, מכיוון שגוגל קיבלה הודעה בעבר שהסרט לא אמור להיות באתר, וחובתם הייתה לוודא שהוא לא פורסם שוב.
מלבד המסקנות השגויות שבעלי זכויות היוצרים ממשיכים להאמין כיצד צפייה מקוונת בסרט נחתכת בשורה התחתונה, למקרה הספציפי הזה יש משמעות אחרת משמעותית מספיק כדי להצדיק פרשנות. בתי המשפט בצרפת נקטו כעת עמדה שמאפשרת להתקיים אתר וידאו משובץ המכיל תוכן שנוצר על ידי משתמשים. במילים פשוטות, לא משנה כמה תנסה, מערכת מקוונת חברתית לא יכולה לשלוט במשתמשים שלה. אין שום סיכוי שגוגל או כל אתר אחר לשיתוף סרטונים יכולים למנוע באופן אמין ממשתמשים לפרסם תוכן המוגן בזכויות יוצרים. תְקוּפָה.
אני יודע שיש את הטרנד הזה של טביעות אצבעות דיגיטליות שמסתובבות, וכמה חברות מרוויחות כסף הגון ברגע זה מסתובבות ומוכרות את השירותים שלהן לשירותי הווידאו המשובצים הגדולים. התחזית שלי היא שבסופו של דבר המערכות לא יעבדו ביעילות, והאחריות תועבר אליהן בכל פעם שהאתרים יימצאו בהפרה עתידית של חוקי זכויות היוצרים השונים בעולם. בעצם, זה הפסד-הפסד; אתרי שיתוף הווידאו משלמים כסף ושעות הנדסה כדי להכניס את המערכות כדי לקנות אבטחה זמנית מתביעות מסוג זה.
האבטחה הזו לא תימשך זמן רב, ואם בתי המשפט האמריקאים (ועכשיו הצרפתיים) ימשיכו להשתולל נגד אלה המפתחים טכנולוגיות הפצה כמו אלה, אנחנו עומדים לקראת התנגשות ענק בקרוב שבה תאגידי ענק יתמודדו מול כל אחד מהם. אחרים (Goog v. MPAA), כמו גם ממשלות.
החדשות הטובות הן שהצרכנים ינצחו, בסופו של דבר. אי אפשר להילחם בטכנולוגיה, לקח ש- RIAA ותוויות ההורים לומדים במחיר מצוין לעצם קיומם. בקיצור, כך גם מפיקי הסרטים המושרשים בעולם.
