האדם שמאחורי 'בני האדם של ניו יורק'

ברנדון סטנטון שוחח עם 10,000 זרים ושיתף את סיפוריהם עם מיליוני אנשים ברחבי האינטרנט. הצלם והיוצר בן ה-29 שלבני אדם בניו יורקלא היסס לעקוב אחר רעיון ולהפוך אותו למשהו משמעותי.

סטנטון צילם תושבי ניו יורק ומבקרים בעיר מאז נובמבר 2010, ופיתח את אחת הקהילות המקוונות הייעודיות ביותר. ל-Humans of New York (HONY) יש כמעט 1.5 מיליון מעריציםפייסבוק, יותר מ-33,000 עוקביםלְצַפְצֵףומקבל באופן קבוע כמה אלפי פתקים לכל אחדטאמבלרשֶׁלְאַחַר.

[seealso slug="bst-facebook-pages"]

שיא המאמצים של סטנטון הוא ספר שייצא לאקרנים ב-15 באוקטובר. הספר, ששמו בפשטותבני אדם בניו יורק, הוא אוסף של מיטב עבודתו של סטנטון, וכולל גם 75 דיוקנאות שטרם נראו.

Mashable עקב אחר סטנטון בסיבובים שלו כדי ללמוד קצת על התהליך מאחורי הבלוג הפופולרי ביותר ועל האיש - סוחר אג"ח לשעבר בשיקגו - מאחורי המצלמה.

Mashable: מאיפה הגיע השם Humans of New York? האם היו שמות נוספים ששקלת?

סטנטון: באמת לא זרקתי שמות אחרים. בני האדם בניו יורק לא היו תוצאה של רעיון גמור לחלוטין שחשבתי עליו ואז הוצאתי להורג; זו הייתה אבולוציה. היו מאות אבולוציות זעירות שהגיעו ממני לאהובצילום.

טיילתי בערים שונות רק צילמתי וקראתי לאוספי התמונות שלי בדף הפייסבוק האישי שלי על פי ההתרשמות הראשונות שלי מכל עיר שביקרתי בה. פילדלפיה הייתה "לבנים ודגלים", פיטסבורג הייתה "גשרי פלדה צהובים". ואז הגעתי לניו יורק, ואני רק זוכר שהרושם הראשון שלי היה כל האנשים, אז קראתי לזה "בני האדם של ניו יורק".

איך בוחרים אנשים כל כך מעניינים מרחוב הומה בניו יורק?

אלמנט הוא ויזואלי, כמו, "כמה טוב אני הולך לצלם תמונה" - אבל חלק גדול ממנו הוא, "האם האדם הזה נמצא במצב שבו אני יכול לדבר איתו?" עכשיו, כשהבלוג הפך להיות כל כך מתמקד בסיפור סיפורים, הרבה ממנו הוא רק הנגישות של אדם, היכולת שלי לשבת ולדבר איתו. אני לא אוהב להוציא אנשים מקבוצות. אני לא אוהב לראיין אנשים מול החברים שלהם; הם מצטופפים.

איך אתה שואב תשובות כל כך חזקות מאנשים?

אתה יכול לחוש מתי מישהו רוצה משהו. הכל עניין של חילופי אנרגיה, זה לא עניין של מילים. זה מה שלמדתי מהעבודה ב-Humans of New York. לנכונות של מישהו לתת לי לצלם אותם, ולנכונות לספר לי סיפור, אין שום קשר למילים שאני אומר. הכל קשור לאנרגיה שאני מוציא, שבתקווה היא מאוד אמיתית, מאוד מתעניינת. זה רק שני אנשים שמנהלים שיחה ברחוב. אני חושב שמכאן מגיע תוכן אמיתי.

אתה מדבר עם הרבה אנשים כל יום. כל כמה זמן הם פשוט אומרים לא?

אני חושב שהעליתי את זה לקצת יותר משני שליש שאומרים כן עכשיו. אני חושב שזה בערך כמו שאני הולך להשיג את זה. העובדה ששניים מכל שלושה אנשים יתנו לי לצלם אותם ולגלות עליהם קצת ברחובות ניו יורק עדיין די מדהימה אותי. אני לא חושב שאני אצליח להטות את הסקאלה הזו הרבה יותר.

היית סוחר באג"ח בשיקגו לפני שהפכת לצלם. האם הייתה לך היסוס לגבי השארת החיים המובנים מאחור?

אני לא מהסס באופן כללי ואני נהיה מאוד מאוד אובססיבי לדברים. כשאיבדתי את עבודתי, כבר התחלתי לעסוק בצילום ונהניתי מאוד. הייתי מאוד אובססיבי למסחר באג"ח, ואז הייתי מאוד אובססיבי לצילום. אז לא, מעט מאוד היסוס שם. אני לא אדם מהוסס במיוחד.

האם אי פעם ציפית לסוג כזה של הצלחה -- צפיות בעמודים ועוקבים במיליונים?

לא הייתי עובר לניו יורק -- בלי שום דבר מלבד שתי מזוודות, בלי להכיר אף אחד -- אם לא הייתי מאמין שעליתי על משהו שהוא רעיון ממש טוב. עשיתי תחזיות על בני האדם בניו יורק, עוד כשהיו לי אפס עוקבים, שגרמו לכל החברים והמשפחה שלי לגלגל עיניים. הייתי זורק את המספרים העצומים האלה: "יום אחד מיליון אנשים יסתכלו על זה, תאמין לי."

ואפילו המספרים הפרועים והפרועים האלה שזרקתי פשוט נופצו. אז זו הרגשה טובה.

מה מייחד את קהילת HONY?

ככל שקבוצה של אנשים גדלה, זה נהיה קשה יותר ויותר לשמור על תרבות.

נכון לעכשיו, Humans of New York צומח בקצב כזה שבכל זמן נתון, 50% מהעוקבים שלנו עוקבים רק כמה חודשים. עם זאת, בהשוואה למקומות אחרים באינטרנט, אני חושב של-Human of New York יש נימה מאוד חמה, תומכת, חגיגית שאני גאה בו, ושאני מנסה כמיטב יכולתי לשמור על דרך צמיחה. ואני חושב שאתה יכול לראות את זה דרך כמות הכסף שגייסנו לצדקה במהלך השנה האחרונה. אני חושב שגייסנו חצי מיליון. זה נותן לך תובנה לגבי טבעם של האנשים האלה ואופי הקהילה בהיותה מקום חיובי.

איך אתה מרגיש לגבי הדרך שבה הסיפורים שלך משפיעים על האנשים שמשתפים אותם?

אני מאוד מודאג מזה, למעשה. אני מרגיש מאוד מגונן, ומאוד אסיר תודה לאנשים שמאפשרים לי לצלם את התמונה שלהם. זה מפחיד לשים את עצמך ואת הסיפור שלך מול כל האנשים האלה. אני מאוד מרוצה שכמעט כל מי שאני מדבר איתו אומר שזו הייתה חוויה חיובית ושהיא הייתה משחררת או שזה היה מאוד מעניין שהסיפור שלהם השפיע על כל כך הרבה אנשים.

ספר לנו איך הספר שלך, שיוצא למדפים ב-15 באוקטובר, נוצר.

בכל פעם שאתה מפיק תוכן ואתה מתחיל לקבל עוקבים והרבה תוכן, ספר נראה כמו שלב הבא הגיוני. זה היה לי בראש: "יום אחד אני אארגן את המיטב ממה שיש לי עד כה ואני הולך לעשות ספר". זה היה צעד די מתחשב. זה לא נפל סתם לחיקי. מצאתי סוכן, דיברנו עם מפרסמים ומצאנו אחד שרוצה לעשות את מה שרצינו לעשות. חתמנו ​​על עסקה והנה אנחנו כאן, שנה לאחר מכן.

האם אי פעם היית כותב ספר מחוץ לאוסף של פוסטים של HONY?

כֵּן! אני ממש לא רוצה להסתפק ב-Humans of New York, Humans of New York 2, 3, 4. אני רוצה שכל אחד ייצג משהו בפני עצמו שאינו מיוצג בספר קודם. ואני חושב שתשובה אחת לזה היא שתהיה הרבה יותר כתיבה בתשובה הבאה. התחלתי בכתיבה. יש בערך 30 או 40 סיפורים קצרים באתר Humans of New York. הייתי רוצה לחזור לכתוב יותר.

כעת, בוא נחזיר אליך את אחת מהשאלות שלך. אם היית יכול לתת עצה אחת לקבוצה גדולה של אנשים, מה היא הייתה?

זה עבר מצילום לתמונות של אנשים; מתמונות של אנשים ועד לפורטרטים של אנשים; מדיוקנאות של אנשים ועד כיתובים עם התמונה. זה עבר מכיתובים לסיפורים למקום שבו הוא נמצא, מעוצב במלואו, היום - כלומר האינטראקציות העמוקות האלה עם זרים ברחובות.

עכשיו, אם הייתי מחכה עד שהיה לי הרעיון הזה לעבור לכאן ופשוט להתחיל, בני האדם של ניו יורק לא היו קיימים. הכל נבע מאהבה לצילום והתמקדות ביצירה, לא מהתמקדות ברעיון המושלם הזה. אז העצה שלי תהיה, אל תחכו למושלם. אל תחכה שמשהו יתגבש במלואו בראש שלך כדי להתחיל עליו. פשוט התחל, ולאחר מכן הסתדר תוך כדי.

שאלה אחרונה: האם אתה מעדיף להילחם ב-100 ניו יורקים בגודל ברווז או ברווז אחד בגודל ניו יורקי?

כן, חשבתי על זה. זה הניו יורקרים בגודל ברווז. אז כל הפציעות שלך הולכות להיות ממוקמות בחצי התחתון של הגוף שלך. אין הרבה מרכיבים חיוניים שיש לך שם. יש לך ברווז ענק בגודל ניו יורקי, אתה מאוים על ידי פגיעה קטלנית אחת. יהיה הרבה כאב, עם הקטנים יותר, אבל אתה תוכל לשלוח אותם מבלי לסכן את חייך.