ליין הארטוול: בועות באסטר ומסיבה פופר

"אחרי שהתלבטתי על זה בשבועות האחרונים, החלטתי להפוך את כל זרם הפליקר שלי לפרטי".

"התמונות שלי נגנבות ומשתמשות בהן בדרכים שאני לא מרגישה איתם בנוח על בסיס כמעט שבועי, לפעמים כמה פעמים בשבוע. כתבתי על זה בבלוג, דיברתי על זה כאן בזרם שלי, ובכל זאת אנשים עדיין מרגישים שהתמונות שלי רכוש יצירתי הוא שלהם לקחת ולעשות בו כרצונם".

מאז שהתחלתי לכתוב על זה,סקובל התחילה להעיר כמה הערות שקרובות לשלי, לפחות המחשבות הראשוניות שלי. ליין הארטוול, כך נראה, קיבל את ההחלטה המטופשת לפרסם תמונות באינטרנט, ולצפות שלא יועתקו או ישתמשו בהן. כשהשתמשו בהם (בצורה די הומוריסטית, אפשר להוסיף), במקום להחמיא לה, היא החליטה לסיים את המסיבה ולגרום ליוטיוב להסיר את כל הקליפ.

התמונה המדוברת הייתה שלValleywag'סאוון תומאסהופיע בסרטון של סולם ריכטרהנה מגיעה עוד בועה. היא כעת, כתוצאה מטראומה רגשית כל כך מכל החוויה הזו, החליטה לעשות אותהתמונותפְּרָטִי.

זו זכותה כמשתמשת בשירות פליקר. אני לא אכחיש ממנה את זה. לפי תנאי השימוש של YouTube, כנראה שזו הייתה זכותה לקלקל את המסיבה לכולם ולהסיר את הסרטון. אני יכול לטעון לזכותה לעשות את זה, אבל לא עכשיו. מה שאני רוצה לדבר אליו, לרגע, הוא הציפייה ההגיונית לזכויות יוצרים עבור צלמים בעידן התמיד של Web 2.0.

אני לא חושב שיש, במיוחד כאשר אדם מפרסם את התמונות שלו למשהו שמאפשר RSS, פורמט שתוכנן במיוחד כדי לאפשר שימוש קל ושימוש חוזר. זה לא כאילו נעשה שימוש בתמונות המשמשות בסרטון באופן שמצביע על פלגיאט. אני חושב שכל מי שצפה בו קיבל את הרושם הברור שהאדם שחיבר את הסרטון עשה מעט מאוד עבודת צילום מקורית. רוב התמונות היו צילומי מצב או צילומי ראש.

אבל מה לגבי האומנות היקרה ומקצוע הצילום? לאלו מאיתנו שאינם צלמים במקצועם יש נטייה מובהקת לא להתייחס אליו כמקצוע הכרוך בכמות המסירות, העלות והאומנות שהוא עושה בפועל. אל תכחיש את זה. אתה כנראה מרגיש בדיוק ככה. איך אפשר שלא? לכולכם ולבני הדודים החצוניים שלכם יש מצלמות רב מגה-פיקסל בטלפונים הניידים שלכם, ואתם יכולים לפרסם תמונות ללא מאמץ שימשכו תשומת לב של מיליונים ברחבי העולם. איזה תועלת יש לעולם לצלם מקצועי עם מיליוני העיניים שמפנות כיום לכל כיוון?

זה הרבה לדעת, והעבודה שלו אפילו יותר מפרכת ממה שאתה יכול לדמיין. יש לי מאה סיפורים נהדרים לספר על מפורסמים שפגשתי, אבל אם אספר לכם על השעות על השעות של שעמום בלתי פוסק בין הגעות למסיבות האלה, ואז על העבודות הממשיות של 72 שעות בסוף השבוע שבהן אני יש לי רק קומץ שעות שינה, זה פתאום הופך לבחירה הרבה פחות זוהרת בקריירה.

כל זה אומר: בהחלט יש ערך בעבודתו של הצלם המקצועי, וכפליים לצלם העיתונות המקצועי. זו עבודה קשה, ולמען האמת, לאור רוח השימוש החופשי באינטרנט והמצב העגום של רוב חברות גידור התדמית בחוץ, אני לא מבין למה מישהו עושה את העבודה. אני לא מכיר מקרוב את פעולתם הפנימית של כל שירותי הצילום, אבל אני יודע מהאנשים שפגשתי בצילומים שונים, שאף אחד לא היה מרוצה מהעיכובים הארוכים שנדרשו להם כדי לקבל תשלום לעבודתם. יתרה מכך, נראה היה שלכולם יש סיפור על איך העבודה שלהם נלקחה והשתמשו בה ללא רשות או דמי רישוי.

אין לי פתרון קל לאף אחד. אני יודע שאם מישהו עם קשרי עיתונות ימציא מודל עסקי להפצת צילום שמגן על הצלם אבל לא כולל DRM מוגזם, ויחד עם זאת לא יגמור את הצילומים כשמגיע הזמן לשלם להם - אותו אדם יכין מנטה, ויזכה בנאמנותם של אלפי צלמי תיל ברחבי העולם.

אז, מצד אחד, אני מבין היטב את המקום שממנו מגיע ליין הרטוול. מצד שני, אני חושב שהיא רחוקהכשהיא מתקשרת לאנשים"יש אנשים שהם חלאות לא ישרים" על השימוש בעבודתה בסרטונים והטמעת עדכוני ה-RSS המכילים את התמונות שלה באתרי האינטרנט שלהם.