זיכרונות של סטיב ג'ובס: ראיונות והשראה

אַשׁרַאי:

לעתים קרובות היית חולף על פני עיתונאי אחר בדרכו החוצה, נראה לבן כמו סדין ומניד בראשו כאילו הלך עשרה סיבובים עם מייק טייסון. הייתם מכינים מנטלית את השאלות שלכם לגבי המוצר האחרון של אפל, בידיעה שסטיב ירחיק אותן כמו זבובים ויגיד מה שהוא רוצה להגיד.

והנה היית שם, עם האיש עצמו: צווארון גולף שחור, ג'ינס, נעלי ספורט לבנים, זיפי מלח-פלפל דוקרניים, והעיניים הבלתי-נונסנס האלה שיכולות להסתכל ישר לתוך הנשמה שלך. היית מקפיץ שאלה בזמן שהוא לוגם מבקבוק אודוואלה. אולי יתמהמה לענות בנימוס, או אולי יפריע: "זו שאלה טיפשית. לא על זה אנחנו צריכים לדבר".

אם היית יכול לשרוד עשרים דקות מזה בלי להיסדק, ההתנהגות שלו הייתה מתרככת. אם היה לך מזל, אז רק לרגע המסכה הייתה מחליקה, וסטיב היה פורץ לחיוך רחב. זה היה חיוך שהכיר בטיפשות של משחק הראיון הזה - וששניכם אהבתם לשחק את התפקידים שלכם בו.

תמיד נלהב

ככותב טכנולוגי במגזין טיים בשנות ה-90 וה-2000, עברתי את השגרה הזו תריסר פעמים. קל לשכוח, אבל אז השקת מוצר אפל לא הייתה עסקה ענקית. החברה נתפסה כמתקשה, שנייה רחוקה ממיקרוסופט, אפילו שנים לאחר שג'ובס תפס מחדש את ההגה. נאלצתי להילחם על עמוד בודד בהשקת האייפוד ב-2001, למשל, בתקופה שבה הכותרות היו כולן על מלחמה וטרור.

אבל ג'ובס תמיד היה משכנע. הוא היה החדשות. התשוקה העצומה שלו למוצר הייתה ללא תחרות בשום תעשייה, לפני או מאז. כל עוד יכולתי להעביר אותו בדף, את סטיב כפי שהוא באמת, סיפורי אפל היו מכר קל עבור העורכים שלי.

דחיפות העתיד

ככל שעשיתי יותר סיפורים, כך סטיב נעשה ידידותי יותר. הוא התחיל להתקשר אלי הביתה עם רעיונות לסיפורים ומידע לא תקליט. הוא ביקש ממני לראיין אותו בסרטון שישודר בכנס של וורנר מיוזיק; זה היה כשעדיין ניסה לשכנע את חברות התקליטים לתת לו למכור שירים ב-iTunes.

הבנתי שזה אומר שאנחנו צריכים להתחיל עם כמה שאלות כדורסל על מוזיקה באופן כללי, אבל סטיב קטע את זה והגיע ישר למגרש: קובצי MP3 של 99 סנט יצילו את תעשיית המוזיקה. כמובן, הוא צדק לחלוטין, וכמובן, הוא קיבל את שלו.

כאן היה אדם שידע בדיוק איך נראה העתיד, ולא היה לו סבלנות לאף אחד או למשהו שמפריע. אף שנייה לא הייתה לבזבז. החזון היה חשוב מדי. לזה הוא התכווןאת נאום הפתיחה המפורסם של סטנפורד: "הזמן שלך מוגבל, אז אל תבזבז אותו בלחיות חיים של מישהו אחר."

יצירת מטוסים בשמש

אבל היה בו גם צד גחמני. פעם סטיב ניסה להעלות לי סיפור על הארכיטקטורה של המטה של פיקסאר. זה לא היה חדש; הוא פשוט היה להוט להשוויץ בזה, ורדף אותי עד שהסכמתי לצאת איתו לסיור. בטח התיישבנו בכל חדר בבניין, סטיב מחייך כמו הורה גאה כל הזמן. הסברתי בסבלנות מדוע זה כנראה לא הולך להיות במגזין (זה היה לפני עיתונות האינטרנט המודרנית והיכולת האינסופית שלה לסיפורים).

זה לא ריגש אותו אפילו ולו. בעיניו, זה היה סיפור ראוי, וזה כל מה שחשוב. עבור סטיב ג'ובס, כל יום היה כמו בוקר חג המולד, ושום דבר לא יכול היה לנער את התחושה הזו.

הזיכרון הכי מתמשך שלי ממנו מדבר גם על העובדה הזו. זה היה יום שבת אחר הצהריים בפאלו אלטו, ואכלתי ארוחת צהריים עם חבר במסעדה איטלקית. לפתע, סטיב נכנס והזמין טייק אאוט. הוא לבש חולצת טריקו וג'ינס חתוך, סתם עוד אבא שמח בפרברים.

הוא לקח את האוכל שלו והלך, ובעודו הלך ברחוב המוצל והיפה ההוא, הוא הושיט את זרועותיו כמו מטוס -- כאילו הוא עף אל אור השמש.

על כל הפעמים שראיתי אותו בשיא כוחותיו על הבמה, ועל כל הראיונות מעוררי הזיעה, כך אזכור את סטיב ג'ובס - בטוח לחלוטין וחסר דאגות, שהוא בדיוק מי שהוא רצה להיות, עף היישר אל העתיד.

קרדיט תמונה:יונתן מק

סיקור נוסף על מותו של סטיב ג'ובס

חֲדָשׁוֹת:

סטיב ג'ובס מת

סטיב ג'ובס: 1955 - 2011

סטיב ג'ובס ביוגרפיה מורשית תאריך פרסום תקף

עיתונים מגיבים למותו של סטיב ג'ובס [תמונות]

החברות המדהימות האחרות של סטיב ג'ובס: NeXT ופיקסאר

גלריות:

סטיב ג'ובס, 1955-2011: האינטרנט זוכר

15 ציטוטים מעוררי השראה של סטיב ג'ובס

אבלים יוצרים אנדרטאות מאולתרות לסטיב ג'ובס בחנויות אפל [PICS]