דיוויד רמניק מתאר את עבודתו כך: "להביא את הניו יורקר מחוף אחד לחוף השני עם הנשמה שלנו שלמה ו...בגדינו יבשים".

החופים שאליהם הוא מתכוון הם החופים הרחוקים מאוד של הדפוס - אותו עולם של נייר ודיו מבריק - והעיתונות המקוונת, עולם הפיקסלים החולפים.

זו שחייה שקשה מאוד כמעט לכל מגזין ועיתון, וכבר שנים. הניו יורקר - ערימות שקיימות בדירות של כל מי שמחשיב את עצמו חכם ומתמצא - אינו שונה. החוזק שלו הוא הדפס. כעת, בשנתו ה-90, המגזין עדיין פועל ברמה גבוהה. בשנת 2015, הוא זכה בשלושה פרסי מגזין לאומי כולל אחד עבור מצוינות כללית.

התשובה של רמניק כיצד להעביר את הניו יורקר על פני הפער האוקיאני הזה: חבקו את העתיד, אבל אל תתנו לו להגדיר אתכם.

עוד ב-2001, רמניק, עורך המגזין, התעקש שיהיה לו חומת תשלום הרבה לפני שביקש מהקוראים לעשות בצק באינטרנט נתפס ככדאי. רמניק אומר כי חומת התשלום עוסקת ב"עסק בריא", שפירושו בתורו, עבור הניו יורקר, "להיות נאמנים לעצמנו".

חומת התשלום לא הייתה הצלחה עצומה בהתחלה - עד שהיא ביצעה שינוי משמעותי. הניו יורקר מוסר כעת כמעט בדיוק שנה מהשינוי הזה, מה שהופך שישה מאמרים לחודש בחינם לקריאה במקום לחסום את התוכן הטוב ביותר שלו.

זו הייתה נקודת המפנה עבור המגזין, לדברי מוניקה ריי, ראש שיווק צרכנים ב-Condé Nast, שבבעלותה הניו יורקר.

בשנת 2015, אתר המגזין הגדיל את בסיס המנויים שלו ב-61% תוך רישום של כ-13 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש. המגזין טוען כעת שהגידול החזק ביותר בכמות הקוראים שלו מגיע מקוראים בני 18-34 -- בני המילניום החשובים ביותר.

רמניק מאמין שיש קהל גדול יותר לניו יורקר, אבל הוא לא מתכוון לשנות את הפרסום כדי להגיע אליהם.

"זה חייב לעבוד עבורנו. אין לי פחד מולד מהחדש. אני פשוט לא", אמר. "אני רוצה עוד קוראים ואני רוצה קוראים צעירים ואני רוצה שהם יגלו אותנו בדרכים שהם הולכים לגלות אותנו, אבל זה חייב לעבוד בשבילנו".

ריי הצביע על החודש שלפני הצגת חומת התשלום כאשר המגזין פרסם סיפור מדהים על נער ברונקס שהוחזק במעצרהאי ריקרבמשך יותר מ-1,000 ימים ללא משפט.

זה הפך לאחד הקטעים המדוברים ביותר מהמגזין, בין היתר הודות להיעדר חומת תשלום. תחת המערכת הישנה, ​​הסיפור הזה היה כנראה מיועד רק למנויים.

"באמת הרגשנו ש[חומת התשלום הישנה] לא נותנת לקוראים פוטנציאליים מספיק תחושה של הרוחב העצום של סוגי הסיפורים שיש לניו יורקר", אמר ריי.

חברת האם שלה, Conde Nast, שמחה מספיק מהתוצאות כדי להשיק מסע פרסום חדש עם מסר שעשוי להיראות קצת מנוגד למורשת המגזין כפרסום של האליטה - או מי שרוצה להופיע כך.

המודעות המודפסות, של SS+K, שכותרתן "היכן שהדברים נהיים מעניינים", מציגות אנשים על החוף ועל קרון רכבת תחתית. כולם קוראים עותק מודפס של הניו יורקר.

הניסיון לגרום ל"ניו יורקר" לפנות לקהל רחב יותר עשוי להיראות כמו משימה של שוטה - בהתחשב במורשתו כי הוא מיועד רק לגבות הגבוהות ביותר. השנה האחרונה של המגזין תחת חומת התשלום הדולפת החדשה שלו, לעומת זאת, הובילה את הנהלתו להאמין שקהל צרכנים המוני - או לפחות גדול מכפי שהוא כעת - אינו חמקמק כפי שחלקם עשויים לחשוב. אבל זה כן אומר לצאת מאזור הנוחות של ההדפסה.

המגזין הסתעף לכמה פורמטים חדשים כולל תוכנית רדיו ופודקאסט חדשים עם WNYC בשם "שעת הרדיו של ניו יורקר"ואסדרת סרטונים עם אמזון.

המאמצים האלה, אמר רמניק, חייבים להישאר נאמנים גם לניו יורקר.