הנסיעה ללכת לאיבוד עזרה לי למצוא את עצמי אחרי טרגדיה

הייתי בסנט לוסיה פחות מ-24 שעות וכבר הרגשתי מוטרד. לא עזר שהריזורט נמצא במרחק של 10 דקות בלבד משדה התעופה, או שקיבלנו אגרוף רום ברגע שנכנסנו ללובי המלון. 30 דקות אחרי שירדתי מהמטוס, ישבתי מתחת לעץ דקל על מגבת פסים כחול ולבן וקראתי ספר.

אתר הנופש היה נחמד, המשקאות היו בחינם. מכסא הנוח הרך שלי יכולתי לשמוע את הגלים ולראות את האוקיינוס, עצום וכחול. הרחק מרחוק, האדמה בלטה אל הים משני צידי. אנשים התכוננו להתכונן לעמוד בתור במזנון לארוחת ערב. טאקו ואמפנדס, שמעתי מישהו אומר. שום דבר מזה לא עזר.

הייתי בדיכאון, אבל אני לא חושב שמישהו ידע לדעת.

לגמתי מהמשקה שלי, הבירה המקומית פיטון, וזה הזכיר לי את הקולג', פרל ג'אם - השיר הזה "Alive". הרגשתי הכל מלבד חי כשהשלכתי את הספר שלא יכולתי להתעניין בו הצידה, לבשתי מכנסיים קצרים וטנק מעל בגד הים והחלטתי לטייל. אמרתי לבעלי להסתכל על הילד שלנו, שהשתכשך בבריכה.

עשרה חודשים קודם לכן איבדתי ילד. לא הראשון שלי. היו שישה בסך הכל. שישה הריונות. שישה הפסדים. האחרון היה הקשה ביותר, כי עברתי חמישה חודשים כשהוא החליט לעזוב את כדור הארץ הזה. רגע אחד הייתי בלידה, וברגע הבא קיבלתי רשימה של בתי הלוויות ומשרפות.

הייתי צריך לקחת שנה חופש מהעבודה כדיילת אחרי זה. המחשבה שיבקשו ממך להחזיק תינוק -- או אפילו שמישהו יצעק עלי על כלום. פנס מושב שבור, מושב אמצעי, נגמר העוף במחלקה ראשונה.

הלכתי לסנט לוסיה ללכת לאיבוד, להתמזג, להיעלם. מה שלא היה קשה לעשות באתר הנופש הזה הכל כלול חמש דקות משדה התעופה. אבל עדיין הייתי חסר מנוחה.

כשהלכתי על החוף, בחרתי כיוון באקראי.

"צא על אחריותך בלבד", נכתב על שלט עץ תקוע בחול. הסיכון הוא -- הסתכלתי סביב -- אצות? עוד תייר אמריקאי? לא היה שום דבר אחר.

סנט לוסיהpic.twitter.com/JPAyxyzCE0— הת'ר פול (@Heather_Poole)9 ביולי 2014

יותר מכל רציתי שיהיה משהו אחר, כל דבר אחר, שיכול להסיח את דעתי. משהו שיגרום לי לשכוח את כל מה שעברתי. מצאתי עקבות צמיגים שהובילו חזרה למלון, והלכתי אחריהם בעיניים למכונה להסרת אצות מאחורי מקבץ של עצי דקל. ובכל זאת קיוויתי לעוד כשפניתי לפינה ודמיינתי סימני חיים: קוטג'ים צבעוניים, ילדים חצי עירומים, כביסה מתנופפת ברוח.

במקום זה מצאתי עוד מאותו הדבר: חול, אצות, אוקיינוס ​​כחול גדול ויפה וקיאק על חוף נטוש. גַן עֶדֶן.

מאוכזב, הסתובבתי וחזרתי לכיסא שלי.

"אנחנו שוכרים רכב," אמרתי לבעלי.

"עוד כמה זמן אני צריך להרגיש ככה?" שאלתי את אמא שלי כל יום לקראת החופשה שלנו. היא הייתה האדם היחיד שיכולתי לדבר איתו על זה, האדם היחיד שהכרתי שלא ידאג לי פשוט כי רציתי לדבר על זה, האדם היחיד שלא גרם לי לאי נוחות רק מלדבר על זה.

היא הבטיחה לי שהתחושה תעבור, ושדברים ישתפרו, עם הזמן. לא הייתי כל כך בטוח לגבי זה.

זמן לוקח יותר מדי זמן כשאתה מרגיש נמוך.

זה קשה לאבד תינוק, אבל ההתמודדות עם אנשים שלא יכולים להתמודד איתך אחר כך היא אפילו יותר גרועה. הרבה אנשים ידעו שאני בהריון. לאחר שלושה חודשים, כנראה נראיתי יותר כמו שישה חודשים. ככה זה לנשים במשפחה שלי; אני באה משורה ארוכה של נשים בהריון גדולות מאוד.

וכך ידעו כולם: הורים בבית הספר של הבן שלי, הורים בקבוצת הכדורגל, הורים בבית הספר למוזיקה, הורים שדיברתי איתם לעתים רחוקות אבל ראיתי על בסיס יומיומי. ואז, פתאום, ברור שכבר לא הייתי בהריון.

חלק מההורים נראו מבולבלים ושאלו אותי על הירידה במשקל שלי. אחרים בירכו אותי ורצו לדעת איך קראתי לתינוק. ואז היו רוב האנשים שפשוט שמרו מרחק. אין קשר עין, אין שאלות -- יכול להיות שהם גם ברחו. הבטן המרוקנת שלי הפכה לאות הארגמן שלי.

לא יכולתי לחכות להתרחק מהכל בסנט לוסיה.

ביום השני נפגשנו עם סוכן השכרת רכב בלובי של המלון, והם הסיעו אותנו חזרה לשדה התעופה לקחת רכב. היא לא מצאה את זה משעשע כשבעלי חיבר מחדש את הפגוש על המכונית היחידה שנותרה במלאי ואז ביקש הנחה. במקום זאת הוא קיבל הנחיות למקום הרוטי הטוב ביותר באי. רוטי עוף ותפוחי אדמה לרכב מקולקל? הרגיש כמו סחר הוגן. אז הלכנו.

זה היה בתוך חנות לחומרי בניין, מעבר לרחוב משדה התעופה. שלפתי אחד מחמשת השרפרפים של הממסד ליד דלפק עץ והתמקמתי בין בעלי ובני. בישיבה בין ציוד אינסטלציה ושייט, נגסנו בטעמים. כמה מקומיים עצרו לראות איך רוטב קארי מטפטף על הסנטר שלי. חייכתי. הם צחקו, נרגשים לראות תייר נהנה מהמטבח המקומי.

אחרי ארוחת הצהריים, מפה ביד, נסענו לקסטריס, הבירה, שם היה השוק החיצוני הידוע לשמצה.

האי היה צבעוני. פרחים התאימו לצבע על הבתים, וגרמו אפילו ליום קודר להיראות כמעט בהיר ועליז. רק כשנתקלנו בתנועה הבנו שהלכנו בדרך הלא נכונה. אבל זה לא ממש משנה, מכיוון שהכביש הראשי הקיף את האי. בסופו של דבר הגענו לעיירה, אז לא היה אכפת לי באיזו דרך נלך, וממילא העדפתי את הדרך הארוכה.

כל מה שרציתי לעשות זה לשבת ולבהות מהחלון. לשבת ולבהות, ולא לחשוב על כל מה שקרה כשהאי עבר בחוץ.

לבעלי היו רעיונות אחרים. הוא סובב את המכונית.

בדרך לקסטריס, כלבים צנומים לקחו את זמנם לחצות את הרחוב. בעלי צפר, אבל הכלבים פשוט עצרו והסתכלו עלינו.

בחצרות הקדמיות עשן עשן בחביות אשפה, עיזים קשורות לעצים רעו על מדשאות, תרנגולות רצו לחופשי. על שפת גדת נהר עמדו בתים על כלונסאות, וברווזים שחו ליד הגשר. חלפנו על פני חנות מזכרות ויותר מדי חנויות מכוניות נטושות ופנצ'רים משומשים. לא יכולתי לדעת אם חלק מהבתים מתפרקים או נבנים. אבל שמתי לב שאני מתחיל להירגע לתוך איטיות הזמן.

יום קודם זה הרגיז אותי: מחכה לכוס קפה, מחכה למגבת חוף, מחכה להתחבר לאינטרנט. ביליתי את החודשים האחרונים בשכיבה על מיטתי ובוהה בקיר בהמתנה - מחכה שהזמן יעבור, מחכה להרגיש טוב יותר.

התחיל לרדת גשם. רק טפטוף קל, אבל בכל זאת זה הלחיץ ​​אותי. לא הכרנו את הכביש המפותל והצר והצריך להחליף את המגבים. דאגתי לברוח משולי הכביש, מצלע ההר.

"אתה לא רוצה פשוט לקחת אחד הביתה?" אמר בעלי כשחלפנו על פני קבוצת ילדים לבושים במדים הולכים הביתה אחרי בית הספר. חלקם החזיקו ידיים כשהלכו בצדי הדרך. כן, רציתי אחד, יותר מכל דבר שרציתי אחד. רציתי לעקוף ולהכניס אחד איתנו למכונית. ההוא, ממש שם, הילדה הקטנה עם זנבות החזירים.

הבן שלי, בן שמונה, הוא בן יחיד. תהיתי אם משהו מכל זה ישפיע עליו.

המאמר שלי בסנט לוסיה לא עוסק רק בנסיעות, הוא עוסק בהתמודדות עם אובדן - ואיך העבודה שלי עזרה.pic.twitter.com/uvOlMcE5um— הת'ר פול (@Heather_Poole)3 במרץ 2015

בתור דיילת, ביליתי הרבה זמן בישיבה על כסאות קופצים שטסים ברחבי הארץ והקשבתי לסיפורים עצובים. אנחנו קוראים לזה טיפול במושב קפיצה: זה מה שקורה כשאתה מוצא את עצמך בין שירותים בלי שום קשר לטיסות ארוכות. אנחנו מדברים - על הכל.

אולי אני לא זוכר את שמו של מישהו, אבל היה סמוך ובטוח שאני מכיר את הסיפור שלו. אז הייתי מודע היטב לכך שהדברים האלה קורים, לעתים קרובות.

כשנסענו הלאה - על פני תאונה שנכרתה בחבל צהוב, על פני אנשים שהלכו בכפכפים בגשם - התחלתי לשים לב שהעוני בסנט לוסיה לא הרגיז אותי. למעשה זה לא הרגיש כמו עוני בכלל. משהו כאן היה שונה בהשוואה לכל שאר המקומות בעולם שבהם הוא זועק ייאוש, שבהם בקבוקי פלסטיק מלכלכים על צלע הרים, משאיות אשפה זורקות אשפה בים, וילדים קטנים מתחננים לכסף או לועגים לך עם חומוסיות.

כאן היה אושר, תחושת גאווה. ושם ריחמתי על עצמי. היה לי כמעט כל מה שבעולם שאדם יכול היה לרצות.

בכל מקום אחר בעולם יכול להיות שהייתי מתחרפן אם אדם רץ למכונית וצעק עלינו להוריד את החלון. לא כאן.

"אתה הולך בדרך הלא נכונה!" הוא אמר מבעד לזכוכית. איך הוא ידע לאן אנחנו הולכים היה מעבר לי, אבל הפכנו את החלון כדי לברר יותר.

כמה דקות אחר כך נגבנו ולקחנו שמאלה במקום ימינה, אבל לא לפני שהוא הושיט את ידו והודיע ​​לנו שהוא מעדיף EC על פני דולר אמריקאי. הבחור הבא שסימן אותנו כדי לומר לנו את אותו הדבר לא נראה שיש לו העדפה: UE, US, הכל היה אותו דבר עבורו והוא עשה לנו טובה בכך שהוריד את זה מידינו. לפחות זה מה שהוא אמר לנו.

הגענו לקסטריס בדיוק כשספינת תענוגות לבנה מפלצתית צפרה, התכוננה לצאת. נהג הבחין בנו צועדים במדרכה ונעצרו בצרחות באמצע הדרך. הוא פתח את הדלת, יצא ממכוניתו וצעק, "תחזור לספינה?" מה שגורם לכמה נהגי מוניות אחרים לעשות את אותו הדבר. עד מהרה נשמעה מקהלה, מוניות צהובות צווחות וצעקות.

"אנחנו לא על הספינה," צעקתי בחזרה. לא היה אכפת להם, הם היו נחושים להכניס אותנו למכונית שלהם ולחזור לספינה ההיא.

שְׁקִיעַת הַשֶׁמֶשׁ.#סנט לוסיה pic.twitter.com/Fuk4gszMaH— הת'ר פול (@Heather_Poole)9 ביולי 2014

בעיירה היינו התיירים היחידים, מה שאומר שהלחץ היה על לקנות מלאכת יד שאני די בטוח שראיתי בשווקים אחרים בפינות אחרות של העולם: שרשראות חרוזים, מחזיקי מפתחות, משקפי זריקה.

אבל כשספינות השייט נעלמו, האנרגיה עברה. המוזיקה לא הייתה רועשת כל כך, הפירות עלו חצי מהמחיר. המקומיים ישבו כשראשיהם מונחים על שולחנות.

"מה אתה מחפש?" שאל שוטר במדים כשחלפתי על פניו ברחוב. כלום, רציתי לומר. במקום זאת, שאלתי אותו מה יש לעשות ולראות.

הוא הפנה אותי לכיוון עץ. "זה יותר ממאה שנה."

עץ? למה בכלל שארצה לראות עץ? הוא בטח קרא את מחשבותי כי אז הוא הזכיר את הכנסייה.

שמנו פעמינו לכנסייה. התקרה הייתה גבוהה, והפנים היה בהיר עם אור וצבע. יָפֶה.

חשבתי להדליק נר ולהתפלל אבל לא ידעתי על מה להתפלל. עוד ילד? לא חשבתי כך. לא יכולתי לעבור את זה שוב. נסעתי כל הדרך הזאת, וכל מה שרציתי היה לחזור לעבודה, שם לאף אחד לא היה אכפת מי אני.

כשסוף סוף חזרתי לעבודה, אני זוכר שעמדתי במעבר, פשוט הושיט פחית קולה לבחור שמעולם לא טרח להרים את מבטו או לומר תודה. רציתי לבכות.

אני לא יכול להגיד לך כמה הייתי אסיר תודה על שהצלחתי למסור לאיש הזה שאפילו לא ראה לי את פחית הקולה. מה שהיה פעם החלק הגרוע ביותר בעבודה שלי הפך עכשיו למה שהכי אהבתי בעבודה שלי. בתקופה כה כואבת, זו הייתה מתנה להיות מסוגל ללכת לעבודה במקום שאף אחד לא מכיר אותך - אפילו לא הצוות שלי לפעמים.

בעבודה אף אחד לא ברח לי, כמו שעשו בבית. אף אחד לא הסתכל עליי מוזר, אף אחד לא דמע. בבית מצאתי את עצמי מנחם אנשים שבהתחלה יצאו לנחם אותי. זה היה מתייבש, כל הזמן הבטיח לכולם שאני בסדר, למרות שלא הייתי בסדר, כדי שהם יוכלו להירגע סביבי. הבחור עם הקולה שלו התעלם ממני, ולא ריחם עלי. נוסעים ביקשו ממני עזרה, לא היה אכפת להם אם אני צריך עזרה.

בבית אף אחד כבר לא ידע מה להגיד לי. בעבודה, יכולנו לדבר על כל דבר: איפה לאחסן תיק, כמה עולים הסנדוויצ'ים, לאן אנחנו אוהבים לצאת לחופשות. דברים קטנים שמשמעו הרבה כשהדברים הגדולים היו כואבים מדי.

אבל בחזרה לעץ הזה. זה שלא היה אכפת לי לראות. זה היה בתוך פארק, ולידו היה שלט עם פניו של גבר. האיש היה דרק וולקוט, משורר מפורסם מסנט לוסיה, שמעולם לא שמעתי עליו קודם.

כשחזרתי למלון נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי בגוגל את דרק וולקוט. מסיבה כלשהי, הייתי צריך לדעת יותר. זה לקח נצח כדי להסתייע ב-Wi-Fi של המלון הזה, אבל מה שמצאתי היה יותר משווה לחכות. שיר, שכותרתו"אהבה אחרי אהבה",זה היה כאילו אלוהים דיבר אליי. זה היה כאילו אלוהים חיכה לי, לא בתוך הכנסייה, או בעבודה, או בבית, אלא בפארק ליד עץ.

זה מתחיל:

יגיע הזמן

מתי, בהתרוממות רוח

אתה תברך את עצמך בהגעתך

בדלת שלך, במראה שלך

וכל אחד יחייך בקבלת הפנים של השני

הלכתי לסנט לוסיה ברצוני ללכת לאיבוד, אבל במקום זה מצאו אותי. לא מיד, כמובן, אבל הייתי בדרך לקבל את כל מה שחלק ממני. לְגַמרֵי. לְגַמרֵי.