TRON: Legacy הוא אחד מאותם סרטים נדירים שמצליחים לעשות צדק עם חומר המקור שלו מבלי להיות עבד לו. הסרט מאזן בקפידה ובדרמטיות את נופי הניאון הנישאים עם מספיק ריפי אלקטרו וטכנו-פילוסופיה כדי לשמור על אושר הן את הקהל המיינסטרים והן את ליבת הנישה שלו.

Legacy מתגבר ב-1989, שבע שנים לאחר סיום ה-TRON המקורי. קווין פלין (ג'ף ברידג'ס), מתכנת מחשבים מחונן, הספיק להיות מנכ"ל חברת תוכנה גדולה, ENCOM, לאחר שנכנס באופן בלתי צפוי ופירק את מיינפריים המחשבים של החברה מבפנים. לאחר שרכש טעם לעולם הדיגיטלי, קווין ממשיך לבקר מחדש את המיינפריים בתקווה להשתמש בו כדי לפתור ולחדש בשם המדע. ואז הוא נעלם.

הקהל נותר בוהה בבנו סם בן ה-7, ש-20 שנה מאוחר יותר (בגילומו של גארט הדלונד), מחזיק ברוב המניות בחברה של אביו. סם, מתבודד לרכיבה על אופנוע, חי מתחת לגשר בזמן שהמנכ"ל הנוכחי משמיע התבטאויות לגבי צרכני שילינג על תוכנה שנתית חדשה מבלי לבצע שיפורים. לא החלום שחשב קווין.

כל זה מרגיש כמו בנייה ארוכה לוויזואליה המרשימה שהטריילרים המוקדמים מתהדרים בהן. איפה מחזורי האור? המטוס הכתום המעופף? האקספוזיציה המוקדמת הזו נקראת בדיוק כך: אקספוזיציה הכרחית אך משעממת, הקדמה למה שהקהל שילם כדי לראות. למרבה המזל, סם נשאב לעולם הדיגיטלי בחיפוש אחר אביו לאחר שקיבל טקסט מטורף מהארקייד הישן של אביו.

כאן מתחיל הכיף, ולא רק בגלל שהפלטה הופכת לשחור ולניאון. הטיול לעולם הדיגיטלי מאפשר לסרט להיפתח הן ויזואלית והן רעיונית. בין המכונות, החוטים והתוכניות המדהימים באמת שמאכלסים את העולם הרווי מדי של TRON, יש הרהורים קצרים על פוליטיקה ותיאוריה של מחשבים.

עם זאת, הטכנולוגיה בפועל נעדרת באופן בולט. מלבד פריצה קצרה לסמארטפונים ושפע של מסכי מגע, ה"טכנולוגיה" שורדת בסרט כמושג מופשט. אין אזכור למשחקי וידאו או קונסולות מודרניות כמו PS3 או Xbox ובאמת אין דיון על מחשבים. הסרט נוטה, לטובה, לנושאים כלליים יותר אך בסופו של דבר מעניינים יותר של טכנולוגיה בהיעדר.

כל מי שראה את הטריילרים יודע שיש גרסת CGI של קווין צעיר, בסביבות 1989, שמקיימת אינטראקציה עם קווין של ימינו (שניהם מדובב על ידי ג'ף ברידג'ס). מבלי להרוס איך זה קורה, הסרט מתמודד עם שאלות ברמת אסימוב של מטרה והיגיון תוך איזון בין סיפור איחוד של אב ובן.

האלמנטים האלה וכמה רגעי תפאורה מדהימים דוחקים כמה מהאלמנטים האלגוריים של הסרט המקורי, שבו עולם המחשבים עמד בתור פרוקסי להתנהגויות והאישיות בעולם האמיתי שיצרו אותו. במקום זאת, TRON: Legacy מתמקד כיצד סם מתמודד עם היעדרותו הארוכה של אביו, גילוי של צורת חיים חדשה, בגילומה של אוליביה ויילד התמימה אך החשמלית, וכיצד שלושתם יכולים לצאת מההתחמקות במהירות האפשרית. אֶפשָׁרִי.

קטעי התפאורה האלה הם בעיקר מה שמכרו את הסרט מנקודת מבט של יחסי ציבור, והם שווים כל שקל. קרב LightCycle חמישה על חמישה לוכד את כל מה שאתה יכול לרצות מקרב LightCycle חמישה על חמישה, עם פיצוצי ניאון, רצועות חוצות וערמומיות במהירות גבוהה. הקונספט של LightCycle אפילו מורחב לקרב "סילון אור" הכולל את אותם זרמי אור קטלניים באוויר. למרות שהוא מאבד את תחושת המהירות, זה מראה שלגאסי לפחות מנסה לדחוף את הנושא במקום למחזר טרופים ישנים רק כדי לחלוב קצת מזומנים לחג. המרדפים והקרבות החזקים האלה עוזרים לקנות קצת זמן ומקום לסצנות של כאב מוגזם או מבול-ג'מבו טכנולוגי, כמו ההסבר הרופף של קווין מה הם "איזומורפים".

הכתיבה לפעמים נוחתת בצורה מושלמת או לגמרי שגויה. סצנות כנות כמו ארוחת הערב הראשונה של סאם עם אבא שלו פוסלות את הרמה הגבוהה ביותר לשאלות אבא סטנדרטיות על החברה, הכלב והעבודה של סאם. זה קונטרה נחמדה לנושאים הטכנולוגיים ולנוף הטורקיז הפועם שמאחוריהם. בינתיים, ברידג'ס מספק קווים חדים כמו "סם, באמת. אתה מתעסק עם עניין ה"זן" שלי", ב"אחי" פוגש את "אבא" לאחר שסאם מאבד את האופניים שלו וכמעט נהרג את כולם. זה מול התיאור הרפוי של סם את השמש, נקודת שיא רגשית, כ"חמה, זוהרת, יפה".

הפסקול, שהרכיבו כוכבי האלקטרו הצרפתיים דאפט פאנק, הוא בעיקר להיט. הבלפס האופייניים והטחינה התעשייתית שלהם מתאימים מאוד לתחום הדיגיטלי. והפסקול אכן מתאים לאווירה, ומנקד את האקשן כשהיא זקוקה לו, אבל בהתחשב במעמד, התהילה והיעדר אלבום של הלהקה מאז 2005, המינימליזם שלהם עשוי להיות קצת מאכזב עבור מעריצים שרוצים לשמוע אלבום חדש של Daft Punk ולא פסקול סרט.

הסרט יפהפה, ולראות אותו בתנועה עושה עבודת העיצוב יותר צדק ממילים. הגרסה הצעירה יותר מבחינה דיגיטלית של ברידג'ס, שהושגה באמצעות CGI, היא קירוב נהדר של אדם, אבל הגרפיקה עדיין נראית קצת מוצפת ושקרית בהשוואה לבני אדם בפועל. זו לא בעיה בעולם הדיגיטלי אבל זה קצת מוזר בסצנות הפתיחה כאשר קווין "הצעיר" אמור להיראות אמיתי כמו משפחתו.

הכוכב הוויזואלי האמיתי הוא עולם המיינפריים, גם אם חלק ניכר מהעיצובים ואפילו חלק מהסצנות הם עדכונים נאמנים - אם כי מרשימים - מהסרט המקורי. המעריצים עשויים גם לקלוט כמה מבנים ומוטיבים של סרטים מקבילים, אבל הם נוחתים בהצלחה בצד של הומאז' ולא של עצלות. כמה סצינות צולמו בתלת מימד, מה שמאפשר לנופים לנשום עם עומק נוסף. אפילו העיבודים הדו-ממדיים הפשוטים-ישנים מנצנצים ומתנחשלים עם חשמל ואנרגיה. זהו עולם תוסס שמצליח לא להכיל את דרמת הדמויות ואת הפילוסופיה הטכנולוגית הגבוהה (לפעמים יותר מדי). TRON: מורשת, על כל המאפיינים והכוכבים שלה, היא על בן שתופס את מקומו של אביו. העובדה שהסרט יכול לאזן את הדרמה האנושית הזו מול הערים הפועמות והצבעים הבולטים שלו היא עדות לג'וזף קוסינסקי, הבמאי המיומן של לגאסי.