CARACAS, ונצואלה - מאחורי מתרס מגן המהומות שלהם, המשמר הלאומי של ונצואלה סקר בקור רוח זירת תסכול.

לבושים בחולצות טריקו לבנות המייצגות את הפציפיזם שלהם, הניפו המפגינים את דגליהם הלאומיים, הבטיחו את מחויבותם למחאה שלווה ודפקו סירי בישול בזמן לשירי נפילת הממשלה. "צעדת הסירים הריקים" של שבת החלה.

ראה גם:

מתחת לשמש הקופחת של קראקס, איש אחד הרים כרזה לאלו שחסמו את מעברם מערבה למרכז בירת ונצואלה: "אם לכולנו יש את אותן הבעיות, אז למה אנחנו כל כך מפולגים?"

המסר של האיש לא היה מכוון לרשויות, אלא לשביסטים הפרו-ממשלתיים שסובלים מאותה אינפלציה משתוללת, מחסור כרוני במוצרים בסיסיים ושיעורי רצח מסיביים שיוצרים מאבקים יומיומיים בשני הצדדים של השסע הפוליטי של ונצואלה.

לאחר שתכנן מסלול למשרד המזון במרכז העיר, "צעדת הסירים הריקים" של שבת נעצרה בזמן שהמפגינים נכנסו לעיריית ליברטדור הפרו-ממשלתית.

בניסיון "להסתגל או להיכחד" לעורר מומנטום לשבוע רביעי של מחאות, ההפגנה בשבת הייתה הראשונה מסוגה שיצאה ממחוזות האופוזיציה. "מי שמתעייף מפסיד", קראו המפגינים, "ואנחנו טריים למאבק".

"אנחנו בודקים את המים", אמר מפגין רעול פנים, שהחזיק את דגל ארצו הפוך מעל השכבה התחתון של כביש מהיר שמעביר שני מיליון כלי רכב מדי יום לאורך עמק קראקס. "אנחנו רוצים לפנות לאלה שלא שומעים את המסר שלנו כדי שיוכלו לראות שאנחנו לא הפשיסטים שהממשלה אומרת שאנחנו".

המפגינים נשאו סירים ומחבתות ריקים כדי להמחיש את המחסור שנגרם על ידי פיקוח על המחירים הממשלתי, וכן על מנת ליצור את הקאצ'רולזו - מחאה שלווה הפופולרית במדינות לטינו שבהן כלים קולינריים משמשים כאמצעי התנגדות.

על מה שהושארו הסירים כהגנה מפני דיכוי אכזרי#diainternacionaldelamujer #ונצואלה pic.twitter.com/FAmnx9MPPv— Lechería En Acción (@LecheriaEnAcc)8 במרץ 2014

המחאה לא הותרה על ידי ממשלתו של נשיא ונצואלה ניקולס מדורו, ולכן המשמר הלאומי הבוליברי יצר מצור צפונה מכיכר ונצואלה, ציון דרך מלא מזרקות שממנו מתחילות תמיד צעדות צ'אביסטה.

כוחות המהומות היו רק קו בודד ומספרים מספיק כדי להרתיע כל מפגין שחשו שההגבלה שלהם אינה מקובלת. לבושים בשריון גוף, החיילים שגויסו מאזורים העניים יותר של קראקס התאמצו מעט להסתיר את מיכלי הגז המדמיע, רובי המהומות והזלזול, כולם נראו בבירור מבעד לקיר מגן המהומות. כשהם מביטים החוצה בחוסר אשמה, לא היה להם מה לעשות מלבד להתעלם מהעלבונות ולחכות לשמש הצהריים שתתיש את המפגינים הזועמים.

מאחורי הקו שלהם, ניתן היה לזהות מכונה מגושמת מהיציאות שלה בהתפרעויות הלילה: לייזר רב עוצמה שמעוור זמנית את אלה שאת הרשתית שלהם היא חוצה.

"הצעדה מסתיימת כאן", אמר רמון מוניוז, עורך דין שהשתתף בכל צעדת אופוזיציה עד כה. "אנחנו לא מתכוונים להילחם במשטרה. במשך 50 שנה, מעולם לא חוויתי גז מדמיע, ואני לא. מתכוון לנסות את זה עכשיו."

אולם בחודש האחרון לא תמיד ראו ברחובות קראקס איפוק כזה.

המהומות הליליות ברובע האופוזיציה של אלטמירה כללו מחסומים בוערים, ענני גז מדמיע שחונקים את אלה שנלכדו בתוך הערפיח שלהם וקבוצות חמושות של רוכבי אופנועים פרו-ממשלתיים בחיפוש אחר מפגינים תועים. עד כה, 20 איבדו את חייהם.

"ההתפרעויות האלה לא מייצגות את המסר שלנו, זו הסיבה שאנחנו כאן בשלווה היום", אמרה אנדריאה סוארס בת ה-75, שהביאה את הסיר החבוט של סבתה להפגנה. מתענגת על ההזדמנות לדפוק את השריד החרוך לאורך הקו. מהמשטרה, היא פצחה על הירושה בהתלהבות של צעירה ממנה ב-50 שנה.

מספר המפגינים עלה על 50 לאחד על כוחות הממשלה, אך עדיין נותרו פציפיסטים. רבים קללו את מאבקיהם; קבוצה אחת של נערות מתבגרות הגיעה לבושות בתור "מלכות היופי של המשטר", ושיחקה בהצלחות מיס יוניברס של ונצואלה בתור "מיס שחיתות" ו"מיס צנזורה".

מלכות היופי הממשלתיות כוללות את מיס שחיתות ומיס מחסור.@rivasanggie @cycaro89 #SOSVenzuela #8M pic.twitter.com/WpTptTK3jv— אלסדיר באברסטוק (@alibaverstock)8 במרץ 2014

אחרים תפסו את המושב האחורי, והעדיפו להתרועע עם אלה שחלקו את תקוותיהם ותסכוליהם מאשר להשתולל על רשות חירשת לתלונותיהם.

החזקת שלטים שהציגו הודעות של התנגדות והאשטאגים התואמים שלהם בטוויטר (#SOSVenzuelaהפך לתחום המגדיר), כולם קראו את התסכול שלהם מממשלה שלטענתם מתנהגת יותר ויותר כמו דיקטטורה מדי יום.

"לא לדיקטטורה, בדיוק כמו זו הקובנית!" (בספרדית, הביטוי הזה מתחרז באלגנטיות.)

ככל שהגיעו מפגינים נוספים, המוניהם אילצו את החברים האמיצים יותר לעלות למפלס התחתון של עורק הבירה, שם מיהר קו משטרתי בעל מראה משורטט ללא מגני מהומות ותחמושת כדי לחסום את דרכם.

קבוצת סטודנטים, זרועות אוחדות כדי ליצור קו רצוף על פני שמונה הנתיבים, התקדמה עד למרחק של חמישה מטרים מהמשטרה. בעיצומם של קריאות עידוד מהקהל רחב הידיים מלמעלה, 30 התלמידים נפלו על ברכיהם והביטו למעלה - בלי למצמץ - לתוך עיניהם של המדכאים שלהם.

פיצוץ של מחיאות כפיים הגיע מלמעלה. התנגשות כף עץ על פח, רעש קרני אוויר מחריש אוזניים וצריקת המגפון של המפקד בדרישה מאנשיו לעמוד על שלהם לא הספיקו כדי להטביע את הפזמון העיקש של המפגינים הכורעים: "מי שמתעייף מפסיד! מי שמתעייף מפסיד! מי שמתעייף מפסיד!"

Alasdair Baverstock הוא כתב בינלאומי המסקר את אמריקה הלטינית. מצא אותו בalasdairbaverstock.com, עקוב אחריו ב@alibaverstock.