אַשׁרַאי:
המזכר מגיע לאחר שהפוסט פרסם מאמר אורח שנוי במחלוקת באינטרנט,"חמלה נוצרית דורשת את האמת על נזקי המיניות",מאת טוני פרקינס.
המאמר פורסם לאחר מספר התאבדויות של בני נוער, שהוטרדו בשל היותם הומואים. במאמר נטען כי הומוסקסואליות היא בעיה של בריאות הנפש, מה שגרם ל-GLAAD, קבוצת פעילים הומואים להתלונן על המאמרדרך טוויטרובאתר שלה. מגיב לציוצים פומביים של GLAAD, איש צוות מהוושינגטון פוסטניסה להגן על פרסום המאמר כמתן במה ל"שני הצדדים" של הדיון. התגובה רק עוררה יותר תסכול מצד GLAAD, שפנתה לטוויטר ואמרה שאין שני צדדים לעניין בכלל:
אַשׁרַאי:
התזכיר
כתוצאה מכך, התזכיר הבא נשלח לצוות על ידי עורך הפוסט רג'ו נארסטי, שהואכבר לא בטוויטרלאחר שהציע את מחשבותיו על הוצאות נוספות עבור שירותי בריאות:
השבוע, חלק מעובדי ה-Post הגיבו למבקרים מבחוץ דרך הראשית שלנו
חשבון טוויטר. על הפרק היה מאמר שנוי במחלוקת שפרסמנו באינטרנט. הכוונה בתשובה הייתה להגן על ההחלטה לפרסם את היצירה, אך היא הוטעה הן בתיאור הרציונל שלנו לפרסום היצירה והן כעניין מעשי. זה לא היה צריך להישלח.
למרות שאנו מעודדים את כולם בחדר החדשות לאמץ את המדיה החברתית וכלים רלוונטיים, חיוני לחלוטין לזכור שהמטרה של חשבונות ממותגים אלה של Post היא להשתמש בהם כפלטפורמה לקידום חדשות, להביא תוכן שנוצר על ידי משתמשים ולהגדיל את מעורבות הקהל. עם תוכן פוסטים. אין להשתמש בחשבונות פוסט ממותגים כדי לענות למבקרים ולדבר בשם הפוסט, בדיוק כפי שעליך לפעול לפי ההנחיות העיתונאיות הרגילות שלנו לא להשתמש בחשבונות המדיה החברתית האישיים שלך כדי לדבר בשם הפוסט.
אולי כדאי לחשוב על הנושא כך: כאשר אנו כותבים סיפור, הקוראים שלנו חופשיים להגיב ואנו מספקים להם מקום לעשות זאת. לפעמים אנחנו מנהלים אותם בשיחה מילולית פרטית, אבל ברגע שאנחנו נכנסים לוויכוח באופן אישי דרך המדיה החברתית, זה יהיה שווה ערך לאפשר לקורא לכתוב מכתב לעורך - ולאחר מכן לפרסם הפרכה של הכתב. זה משהו שאנחנו לא עושים. אנא אל תהסס לסמן את מרקוס, ליז ואותי כשאתה רואה שם משהו שאתה חושב שראוי לתגובה מהפוסט. כפי שאנו עושים באופן שגרתי, אנו נעבוד עם קריס קוראטי והצוות שלה כדי להגיב כאשר מתאים.
עידוד דיאלוג, קהילה
ברור שהפוסט מנסה לעשות קצת בקרת נזקים, אבל בתקופה שבה לעתים קרובות קשה לעודד עיתונאים מסורתיים לאמץ מדיה חברתית ודיאלוג עם קוראים, זה רק ירתיע אותו עוד יותר. ארגוני חדשות צריכים לעודד דיאלוג ודיונים, לא לחנוק דיאלוג בין קוראים ועיתונאים.
בטח, הגיוני שהם צריכים לרסן את מי שמנהל את חשבון הטוויטר ממותג וושינגטון פוסט, שכן ניתן לראות זאת כתגובה "רשמית" של החברה ולא של אדם פרטי. אבל הפסקת המעורבות והשיח בנוגע לפוסטים של כתבות מעיתונאים רק תרחיק את אותם כתבים מעצם הקהילה שהם חלק ממנה. אולי הבהרה "לדבר בשם הפוסט", תוכל להבהיר מה בסדר שעיתונאים מנהלים דיאלוג. אבל סביר להניח שגם כמה עיתונאים ימנעו מזה לגמרי. נראה שיש גם נתק במה שמעודדים עיתונאים כדי להגביר את מעורבות הקהל בתוכן פוסטים, ולא העיתונאים עצמם.
דגם שבור לשיחה
התזכיר ממשיך ומסביר מדוע תגובה או הפרכה מסוג זה לסיפור לא אמורות להגיע מכתב ב-Post, כשהנימוק מצביע על מודל ישן של דיאלוג שמרחיק את הכתב מהקהילה. בעצם, מה שנארסטי מצביע עליו הוא התהליך הנוכחי של דיאלוג ושיחה בסביבה המבוקרת של "מכתבים לעורך". אם לקוראים יש מה לומר, הם יכולים להגיב דרך השדרה הזו וכתבים לא מסוגלים לכתוב הפרכה.
כמובן שזה משתנה מארגון חדשות לארגון חדשות, אבל המודל הזה שבור. זה רק מאשר מחדש את המודל הישן של "אנחנו מפרסמים ואתה מקשיב", ומודל שהיה לו ניתוק מתהליך החדשות ומהקהל הקודם. זה לא מודל של שיחה ודיאלוג מסביבחדשות שהפכו יותר ויותר חברתיות. למה לא לעודד עיתונאים לנהל דיאלוג סביב החדשות? סביב הסיפורים שהם מכסים, מייצרים ונותנים יותר שקיפות לתהליך?
נראה כי דיאלוג מסוים עדיין יתקיים מחשבון וושינגטון פוסט, אבל התהליך נראה בירוקרטי מדי בזמן שבוחשוב להגיב מהר.
מה אתה חושב?
