חוקרים פוטרים את 'מטופל אפס' במגיפת האיידס בארהב

עבור ריצ'רד ברנס, העיר ניו יורק בשנות ה-80 הרגישה כמו אזור מלחמה.

כשהוא לא טיפל בחברים שנפגעו באיידס או מתאבל על מותם, ברנס הפגין ברחובות, וקרא לפקידי ציבור להתעמת עם המחלה המסתורית הזו שפוקדת את הקהילה הגאה.

"זה הרגיש באותו זמן כאילו אנחנו במלחמה, והאויב לא היה רק ​​איידס; האויב היה הממשלה שלנו", אמר ברנס, שעמד בראש המרכז הקהילתי לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (LGBT) בניו יורק מ-1986 עד 2009.

ראה גם:

"חיית עם פחד ומוות מתמיד וטיפול והלם פגז", אמרניתן למעוך. "היה הרבה כעס ויסורים בקהילה שלנו".

חוקרים אומרים שיש להם כעת תשובות לגבי השנים הראשונות של התפרצותה של תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (איידס) בצפון אמריקה.

מה שהם מצאו מפתיע: נגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV) - הנגיף שגורם לאיידס - "קפץ" לראשונה מהאיים הקריביים לניו יורק בשנת 1970 או 1971, בערך עשור לפני שהאיידס החל לתבוע מאות אלפי ארה"ב חיים.

מניו יורק, הנגיף התפשט אז ברחבי המדינה.

הלִלמוֹד, פורסם ביום רביעי בכתב העתטֶבַע,עשוי גם להפריך סופית את המיתוס לפיו Gaetan Dugas, דייל זכר המכונה "מה שנקרא"מטופל אפס"הביא לראשונה את ה-HIV מאפריקה לקהילה הגאה המערבית בתחילת שנות השמונים.

דוגאס מת מסיבוכים מאיידס ב-1984.

אמנםמחקרים קודמים הטילו ספקעל הנרטיב "אפס חולה", הטֶבַעמחקר מוכיח שאין נתונים ביולוגיים או היסטוריים התומכים בסיפור, אמר ריצ'רד מקיי, מחבר שותף למחקר השבוע וחוקר המתמחה בהיסטוריה של בריאות הציבור באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה.

"האדם הזה היה פשוט אחד מאלפי הנדבקים לפני זיהוי HIV", אמר בשיחת ועידה ביום שלישי עם עיתונאים.

על פי המחקר החדש, ברגע שה-HIV הגיע לעיר, ניו יורק הפכה ל"מרכז מכריע" שממנו התפשט הנגיף ברחבי היבשת, כך מצאו החוקרים בהתבסס על בדיקה של נתונים גנטיים והיסטוריים.

מעקב אחר הנגיף

HIV מועבר בעיקר באמצעות מגע מיני או באמצעות מחטים נגועות, אם כי עירויי דם נגועים עלולים להפיץ את הנגיף ונשים שנדבקו ב-HIV יכולות להעביר אותו לילדיהם. HIV מחליש את מערכת החיסון של האדם על ידי השמדת תאי T חשובים הנלחמים במחלות ובזיהום.

אם אינו מטופל, HIV יכול להוביל להתפתחות שלאיידס, מה שמותיר אנשים פגיעים ביותר לסוגים אחרים של זיהומים ללא טיפול. בסביבות 36.7 מיליון אנשים ברחבי העולם חלו ב-HIV/איידס בסוף 2015, כולל 1.8 מיליון ילדים,לְפִיUNAIDS.

עשרות שנים מאוחר יותר, מקרי האיידס בארה"ב ירדו באופן דרסטי ככל שהטיפולים התרופתיים והחינוך למניעה השתפרו. אבל נותרו שאלות לגבי איך המצב הקטלני הזה הגיע לראשונה לפתחה של אמריקה.

עבור הטֶבַעבמחקר, החוקרים החלו בסריקה של יותר מ-2,000 דגימות סרום דם שנאספו בניו יורק ובסן פרנסיסקו בין השנים 1978 ו-1979.

הדגימות היו שייכות לגברים שקיימו יחסי מין עם גברים, ואשר השתתפו במחקר חיסון נגד הפטיטיס B, וירוס אחר המועבר במגע מיני, אמר מייקל וורוביי, מחבר שותף למחקר ומומחה לאבולוציה של וירוסים באוניברסיטת אריזונה. בטוסון.

מכיוון שמרפאות ומתקני מחקר רבים זורקים דגימות ישנות לאורך זמן, וורוביי אמר שזה "מופלא" שהם הצליחו למצוא את 2,000 הדגימות הללו.

עם זאת, כל הדגימות בנות כמעט 40 התדרדרו עם הזמן. אז וורוביי אמר שהוא שאל רעיונות מתחום חקר ה-DNA העתיק ופיתח טכניקה ל"תפור" גנומים שלמים.

באמצעות טכניקה זו, החוקרים גילו שמונה רצפי גנום RNA ויראלי של זן ה-HIV שהחל את ההתפרצות בצפון אמריקה. רצפים אלו נחשבים כיום לגנום ה-HIV העתיק ביותר בצפון אמריקה.

"זו עדות ישירה לשנים רבות של תפוצה של הנגיף הזה בארצות הברית לפני ש-HIV ואיידס הוכרו לבסוף", אמר וורוביי לכתבים בשיחת עיתונאים.

החוקרים מצאו מגוון גנטי נרחב בגנום ה-HIV המוקדמים ביותר שהם התאוששו מניו יורק, מה שהצביע על תחילת ההתפרצות.

זן מסוים זה של HIV כנראה הופיע לראשונה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בתחילת המאה ה-20. בשלב מסוים, שימפנזה הפיץ לראשונה את הנגיף לאדם, שמאוחר יותר הפיץ אותו לבני אדם אחרים. תת-סוג B החזיק מעמד עשרות שנים, ועד שנות ה-60 הוא חצה את האוקיינוס ​​האטלנטי והשתלט בהאיטי ובאיים הקריביים.

משם, הזן הגיע לניו יורק, ואז נסע לסן פרנסיסקו, דרום אמריקה, מערב אירופה, אוסטרליה וחלקים מאסיה, אמר וורוביי.

לשיטות בהן נעשה שימוש במחקר זה יש השלכות גם מעבר לתחום ה-HIV/AIDS, אמרו מומחים.

טכניקות מולקולריות חדשות אלה לשחזור חומר גנטי מדגימות רקמה מזדקנות יכולות לעזור למדענים לחקור את התפרצויות של מחלות זיהומיות אחרות, כמו אבולה ווירוסי זיקה, אמר ג'ון קופין, פרופסור לביולוגיה מולקולרית ומיקרוביולוגיה באוניברסיטת טאפטס במסצ'וסטס.

"המחקר באמת אומר לנו מה אנחנו צריכים לדעת, במובן מסוים, על איך מגיפות מתפשטות, איך הן מתפתחות", אמר קופין, שלא היה מעורב במחקר של יום רביעי.

"זה מאפס את ההבנה שלנו את הימים הראשונים מאוד [של האיידס] בצורה מאוד שימושית", אמרניתן למעוך.

מעקב אחר הנרטיב של מטופל אפס

למרות שהמחקר מוכיח מתי הגיע HIV לצפון אמריקה, הוא לא חושף מי או מה הביא לראשונה את הנגיף.

יכול להיות שאדם מכל לאום הביא את הנגיף מהאיים הקאריביים, או שהנגיף יכול היה לעבור במוצרי דם שיובאו מהאיטי. "איך הנגיף עבר מהאיים הקריביים לארצות הברית ולעיר ניו יורק בשנות ה-70 זו שאלה פתוחה", אמר וורוביי לכתבים.

מה שבטוח, עם זאת, הוא שדוגאס, או "מטופל אפס", לא היה אשם בהפצת הנגיף לצפון אמריקה.

חוקרים חקרו את גנום ה-HIV של האיש הזה ומצאו שהוא נראה אופייני לזנים אמריקאים שכבר הסתובבו בשנות ה-80.

הם גם עקבו אחר המקורות ההיסטוריים של מיתוס החולה אפס.

המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) ראיין אותו למחקר אשכול משנת 1984. החוקרים זיהו אותו תחילה כמקרה 057, ולאחר מכן "מטופל O", כי הוא הגיע מ"מחוץ(צד)-של-קליפורניה".

באמצעות שגיאת דפוס, הספרה "0" החליפה את האות "O", ומכאן "מטופל אפס".

דוגאס, שנולד ב-1952, היה דיילת בחברת אייר קנדה בשנות ה-70 וה-80. לדבריו, היו לו כ-250 בני זוג שונים בשנה בין 1979 ל-1981, קרוב לממוצע של 227 בני זוג שדווחו על ידי חולים אחרים.

האיש נתן ל-CDC את שמותיהם של 72 בני זוג מיניים, שמונה מהם פיתחו איידס. ארבעה מהגברים האלה היו בדרום קליפורניה, וארבעה היו בניו יורק.

באותו זמן, החוקרים חשבו שהוא תואם את הפרופיל של מישהו שאולי עזר להפיץ את המחלה במהירות בקרב גברים שמקיימים יחסי מין עם גברים. אבל החוקרים מעולם לא רמזו שחולה אפס הוא המקור למגיפה בצפון אמריקה, והם מעולם לא זיהו אותו בפומבי.

במקום זאת, העיתונאי רנדי שילטס קרא לאדם בשמוספר משנת 1987 והלהקה ניגנהוהדגיש את "תפקידו הייחודי" של האיש במגיפת ה-HIV. הספר הזה הפך מאוחר יותר לסרט בכיכובם של אלן אלדה ומתיו מודין (האחרון שלדברים מוזריםפִּרסוּם).

שילץ, שהיה הומו ומתשל סיבוכים הקשורים לאיידס ב-1994, ביקשו להדגיש את גיבורי וקורבנותיה של המגיפה ולהעביר את הטון של הדיון הציבורי הלאומי. סיקור תקשורתי חיזק מאוחר יותר את הצעותיו של שילץ.

ריצ'רד ברנס, הפעיל בניו יורק, אמר שהנרטיב סביב מטופל אפס לא היה רלוונטי במידה רבה לו ולחבריו בזמן שהם נאבקו במגיפת האיידס.

ברנס הוא כעת מנכ"ל זמני של North Star Fund והוא חבר בדירקטוריוןאנדרטת האיידס של ניו יורק, שייפתח בשכונת ווסט וילג' במנהטן ב-1 בדצמבר ביום האיידס העולמי.

"באמת שלא היה אכפת לנו ממה שנקרא מטופל אפס בכלל", נזכר ברנס.

"אנשים נהיו חולים, לממשלה לא היה אכפת, חברות התרופות לא הגיבו כראוי, התקשורת הייתה הומופובית ופוביית איידס", אמר. "חיינו בעולם שבו נראה שלתרבות הגדולה יותר לא אכפת מאיתנו."