של נאצ'ו ויגאלונדועֲנָקִי, בכיכובם של אן האת'וויי וג'ייסון סודייקיס, הוא סיפור אזהרה מקסים, אם כי קל, על המפלצות שאנשים הופכים כשהם שותים.

האת'וויי מגלמת את גלוריה, אותה אנו פוגשים בדיוק כשהחבר היאפי שלה (דן סטיבנס, בתפקיד חסר תודה) זורק אותה מדירתו כי היא בלגן שיכור ש"יצא משליטה".

שבורה ומובטלת, היא חוזרת הביתה לניו ג'רזי, שם היא מצטלבת עם אוסקר (סודייקיס), חבר ותיק לכיתה שירש את בר הצלילה של אביו שבו הוא מבדר את שני מקורביו, תבליט קומיקס גארת' (טים בלייק נלסון, מצחיק) ועלילה. מכשיר ג'ואל (אוסטין סטואל, תפל), בזמן שהיא בוהה בערגה בבקבוקים שמאחורי הבר.

הקרס המסקרן במרכזעֲנָקִיהיא שחזרתה של גלוריה הביתה משקפת את חזרתה של מפלצת ענקית דמוית גודזילה לדרום קוריאה, שם היא פוסעת את דרכה בסיאול והורגת מאות אנשים חפים מפשע. מסתבר שהמפלצת היא ביטוי פיזי של הקרנה נפשית של גלוריה השיכורה, בעלת היכולת המסתורית לשלוט בתנועותיה כשהיא עומדת בגן ציבורי בזמן מסוים.

מלאת חרטה ונחרדת מהנזק שגרמה, היא מצמצמת את האלכוהול עד שרובוט ענק מופיע בסיאול, שנאלץ לסמוך על המפלצת כדי להציל. העימות השיא בין גלוריה לרובוט המרושע הוא נהדר, והסרט מסתיים בשורה האחרונה המושלמת.

זהו הפסיפיק ריםהמשך שלא ידעת שאתה רוצה.

בעוד האת'וויי נושאת את סרט הז'אנר הראשון שלה עם הופעה אוהדת המציגה את אישיותה המוזרה, דמותה תופסת את המושב האחורי במהלך מערכה שנייה אפלה כאשר סודייקיס משתלט על התמונה בשכנוע מרושעת. מבקר ידוע השווה את עבודתו של סודייקיס כאן לזו של רובין וויליאמס בסרטו של כריסטופר נולאןנדודי שינה, שזו השוואה נקודתית שהגיונית עד שהקרדיטים מתגלגלים.

אבל הנבל האמיתי שלעֲנָקִיהוא אלכוהול, שאחראי להתנהגותה הפזיזה של גלוריה במחצית הראשונה של הסרט. כולנו מכירים מישהו שעושה בלגן מכל מה שהם נוגעים בו ברגע שהם מתחילים לשתות, וזו גלוריה בקצרה. המפלצת היא מטפורה הולמת לסוג כזה של הרס, וזה חכם מצידו של ויגאלונדו להסוות את הרעיון השאפתני הזה בתוך סרט ז'אנר שבעצמו מרגיש כמו ריף על משולשי האהבה-חמודים של קומדיה רומנטית.

כמו החלמה,עֲנָקִיהוא קצת מבולגן, אבל יש לו יותר עומק ממה שהתקציר שלו מרמז.