פעם זה היה הצפייה הזאתמירו שחורדרושה הכנה רגשית ופיזית. לא משנה מה צ'רלי ברוקר זרק לקהל שלו, הייתה ערובה וירטואלית שזה יסבך אותם נפשית או יגרום להם לרצות לזרוק את הטלפונים שלהם לפח אשפה.

פרקים מסוימים השיגו זאת טוב יותר מאחרים - סיום המחץ של "חג המולד הלבן" ו"שתוק ורקוד" עולים בראש כדוגמאות בולטות - אבל רמת האימה הכוללת בכניסה של עונה חדשה שלמראה שחורההיה לפחות עקבי. זה מה שעשה את זה כיף.

כאזהרה נגד: אל תדאג בקשר לזה לעונה 5. יש לה את כל הנשיכה של צפרדע אוכלת עשב והמסרים שלה חסרי שיניים באותה מידה.

עד כמה שקשה להיכנס למה בדיוקמראה שחורהעונה 5 מרגישה כמו אכזבה מבלי לחשוף את תוכן הפרקים שלה, הציפיות סביב התוכנית מוצקות מספיק כדי שאפשר לרמוז למי מהן מופרכות בצורה מגושמת. אם אמראה שחורהמעריץ מחפש טוויסטים מכווצים סוגרים, עונה 5 לא מספקת אותם. אם הם מחפשים חזון מתחשב ומפחיד של עתיד הטכנולוגיה, עונה 5 נטולת טכנולוגיה מחרידה. ואם הם מחפשים אתרִיאָללְנַמֵקמראה שחורההיה כל כך גדול בעבר, הרעיון שבני אדם הם האיום מספר אחת על עצמם... ההשקפה הנראית לעין של עונה 5 על המצב היא "מה" מהדהד.

מה שמוזר הוא שכל שלושת החדשיםמראה שחורההפרקים טובים לפחות בהיבט אחד. האחד בוחן את הפוטנציאל המרתק של מציאות מדומה וחוקר את גבולות הנישואים, האחד מתרחש בעולם בדיוק כמו שלנו ומבסס את הדרמה שלו בהשגחה על עמק הסיליקון, והשני הוא השתוללות פראית ופאנקית במכונת התהילה וה ההשפעות שלו. ערך ההפקה גבוה, ההופעות מעולות (שים עין על אנדרו סקוט ב"Smithereens", שאולי פעל בדרכו היישר למועמדות לאמי), והעלילות עצמן כן כוללות סיטואציות מעניינות של "מה יקרה אם". אבל כל פרק משאיר את הצופים בתחושה שהנעל השנייה עדיין מרחפת איפשהו, מחכה לנצח ליפול.

למען ההגינות, הטכנולוגיה השתנתה מאוד מאז העונה הראשונה שלמראה שחורה. העונות החדשות יותר שלה נמשכו כשהמציאות המחרידה של הפרקים הקודמים התגלגלה בזמן אמת. פרקים כמו "רגע וולדו" ו"המנון הלאומי" די קרו, ורעיונות רחוקים כמו עוגיות ודגנים מתקרבים יותר ויותר למימוש. בשלב הזה, כלוםמראה שחורהיציאות יכולות להיות חצי נוראיות ממה שהעולם כבר השיג, מה שמקשה להרשים או לרסק קהל שכבר ראה מה הטכנולוגיה עשתה למרקם החברתי.

זה אומר שהפרק הכי טוב שלמראה שחורהעונה 5 היא זו בכיכובה של מיילי סיירוס ככוכבת פופ עם צד אפל (ברצינות, הפרק שלה טוב מאוד). הנוסחה הקודמת לטובהמראה שחורהתמיד היה כרוך בכפית של מציאות, טיפה או שתיים של עתידנות, והתזה נדיבה של טעות אנוש. ליהוק של סיירוס כגרסת יקום חלופית של עצמה מציב את "רייצ'ל, ג'ק, וגם אשלי" בעולם מצחיק ומוכר שמרגיש כמה מעלות - וחשוב מכך, משתולל עם ציפיות הקהל מהדמות שלה. כמו שני הפרקים האחרים בעונה 5, הוא לא מקל על הנחיתה שלו, אבל הרווח הלימינלי בין הכרת הפרסונה של מיילי סיירוס לבין צפייה במתרחש על המסך הוא הקרוב ביותר שעונה 5 מגיעה לשכפל את הקסם שהפך את הפרקים הקודמים למעולים.

במובן מסוים, יצירת עונה שלמה שלמראה שחורהשלא אגרוף בפני הצופים שלו ומשאיר אותם למוות זה סוג אחר של טוויסט. אה, כולכם ציפיתם להיות הרוסים? הַפתָעָה! הכל (בעיקר) מגניב. עם זאת, הפוטנציאל לאותו מטא-טוויסט מכוון מופרע על ידי ההרגל המעצבן של העונה להציג את ההשלכות של הפרקים שלה עם הקרדיטים שלה. הסיומים ה"אמיתיים" של כל פרק נחשפים רק לאחר שהפעולה נעצרת במלואה, ובעוד שהכוונה הייתה אולי להשאיר את צופיו עם תחושה של עמימות, חצאי הסיום נקראים כקופאוטים במקום לשאת את סופיו למונח בנרטיב .

זה מוזר להרגיש כל כך גרוע לגבי שלושה פרקים טובים שאפשר לטעון בטלוויזיה, אבל אורכה הקצר של עונה 5 רק משמש להדגיש את החסרונות של העונה כולה. יותר חדשמראה שחורהייתכן שהפרקים הפיצו את חוסר שביעות הרצון מסביב ואיפשרו לצופים לבחור מועדפים, אבל עם שלישייה לבחירה קשה להסיח את דעתו מחוסר השיניים ששורר בשלושתם. עם חוסר השיניים הזה מגיעות מעט מדי שאלות על טכנולוגיה במקום המבול הרגיל; בלי השאלות האלה נראה שכןמראה שחורהאיבד את הקצה שלו.