זו רשמית עונת פרסי הוליווד, מה שאומר שצופי קולנוע מודאגים ברחבי העולם יכולים סוף סוף לצפות ולהשוות את הסרטים עליהם שמענו כבר עידן ועידנים.

אולי החמקמק ביותר הוא של לוקה גואדגנינוקרא לי בשמך.הסרט מוצג כרגע רק בניו יורק ובלוס אנג'לס ומחכה לאקרנים רחבה יותר, מה שאומר שיש לכם זמן לקרוא את הספר בזמן שאתם מחכים לו בעיר אחרת או בחלק מהעולם.

אבל בניגוד לכל אינסטינקט, אולי כדאי להמתין לפני הקריאה.קרא לי בשמךמספקת מאוד הן בדף והן במסך, אבלקרא לי בשמךיכול להיות רק המקרה הנדיר שבו אתה צריך לראות קודם את הסרט לפני קריאת הספר.

קראתיקרא לי בשמךבדצמבר, לפני שראיתי את הסרט שזה עתה הגיע לניו יורק. הרומן סוחף באופן לא מתנצל בעמודים הראשונים, כאשר אנדרה אסימן מתאר בצורה מעולה את משיכתו של אליו - אהבתו, האובססיה שלו, תשוקתו הבלתי מוגבלת - לאוליבר. מילותיו של אסימן נבחרות בדיוק כימי כמעט כדי ליצור דיוקן חי ומדויק של האופן שבו אהבה צעירה צורכת. הסיפור ממריא, במידה רבה, בגלל הקריינות היפר-כנה של אליו, שנותנת לקורא תיאור אינטימי וחסר תקדים על מסעו של אדם אחד דרך אהבה.

עם זאת, הסרט שלקרא לי בשמךמבטל את הקריינות של אליו, כך שהצופים לא יקבלו את המילים הנפלאות הללו. במקום זאת, אתה מקבל את טימות'י צ'אלמט וארמי האמר פועלים לעזאזל מתוך הרצונות והדחפים של אליו ואוליבר, בלי שום מילות קריינות שיסייעו להם בהעברת המשיכה שלהם.

צופהקרא לי בשמךעל סרט לפני קריאת הספר מאפשר לקהל לפרש את המשמעות של כל מבט ומחווה של אליו ואוליבר, לפני שהוא למד על כל פרט של כל חוט מחשבה בודד שהוביל את אליו לרגע אחד כפי שאסימן מתאר בספר.

אמנות היא סובייקטיבית מטבעה, ככל שאנו מבקרים אותה. האפשרות לפרש בחופשיות מערכת יחסים מורכבת כמו זו של אליו ואוליבר כצופה בגוף שלישי מבחוץ, במקום באמצעות הקריינות בגוף ראשון של הרומן, רק מוסיפה לעומק שלקרא לי בשמך.

קח, למשל, אינטראקציה מכרעת אחת שהשניים חולקים בשלב מוקדם. אוליבר נוגע בכתפו של אליו בזמן שקבוצת אנשים משחקת כדורעף, ואליו מתנועע.

ברומן, אתה מטופל בקטע הזה:

...הייתי כל כך מרותק שהשתחררתי מהמגע שלו, כי עוד רגע הייתי משתחררת כמו אחד מאותם צעצועי עץ זעירים שגופם כף רגלם מתמוטט ברגע שנוגעים בקפיצים הראשיים...זה מעולם לא קרה בעיניי שמה שהבהיל אותי לגמרי כשהוא נגע בי זה בדיוק מה שמבהיל בתולות כשהן נוגעות בהן בפעם הראשונה על ידי האדם שהם רוצים: הוא מעורר בהן עצבים שלא ידעו על קיומם. ואשר מייצרים תענוגות הרבה הרבה יותר מטרידים ממה שהם רגילים אליהם בעצמם.

זוהי תחושה ניתנת לקשר מכוון, שהוצבה בתחילת הספר כדי להראות לך שהתשוקה של אליו מושרשת ברצונות שכולנו חלקנו. רק מאוחר יותר יש לנו מושג שהרגע הקצר הזה הוא משהו מעבר לאינטראקציה סתמית במשחק כדורעף.

עם זאת, בסרט אתה רואה את הסצינה הזו מתרחשת במשך שבריר שנייה כשאליו מתפתל. לא מוצע הסבר, מה שמשאיר את הצופה לשאול "האם הוא פגוע? האם הוא נזהר? האם אליו בכלל מתעניין באוליבר?" היכן שהרומן מטביע אותך בנפשו של אליו, גרסת המסך לא נותנת לך לא את הרצון של אליו ולא את הספק של אוליבר ברגע. הסצנה עמוסה בפוטנציאל בדיוק בגלל העמימות שלה - אנחנו יכולים להיות כל אחד מאותם עוברי אורח מזדמנים של משחקי כדורעף, בלי לדעת שמשהו הרבה יותר עדין פורח בקרבם.

והרגעים האלה של פרשנות הצופים מהדהדים שוב ושוב לאורך הסרט. לדוגמה, לאחר הלילה הראשון של אליו ואוליבר יחד, אסימן מבלה דפים ודפים על המחשבות המסובכות של אליו על מה שקרה זה עתה. כפי שאסימן מתאר ברומן, הזיווג של אליו ואוליבר הוא לא האושר שאליו דמיין, אבל אליו מרגיש שאם זה היה נשאר בדמיונו הוא היה משתגע ורוצה לחיות את החוויה.

משהו על גבול בחילות, משהו כמו חרטה - האם זה היה זה, אם כך? – החל לאחוז בי ונראה שהוא מגדיר את עצמו בצורה ברורה יותר ככל שהתוודעתי לאור יום מתחיל דרך החלונות שלנו... ידעתי שזה יכאב. מה שלא ציפיתי היה שהפגיעה תמצא את עצמה מתפתלת ומתפתלת לכדי ייסורי אשמה פתאומיים.

אליו מרגיש סלידה מעצמו, אך הוא אינו יכול להצטער על ההחלטות שמעולם לא הטיל ספק בהן. הוא מרגיש מרחק בלתי ניתן לגישור צומח בינו לבין כולם וכל מה שקשור לחייו לפני הלילה עם אוליבר.

בסרט, כל המחשבות הסותרות הללו חייבות להיות מועברות דרך פניו של צ'אלמט-אס-אליו, שם זה יכול להיות קשה, כצופה מבחוץ הצופה בשחקן, לפרק את כל הרגשות הלוחמים הללו רק על ידי צפייה.

אבל שוב, ייתכן שהעמימות הזו היא הכוח של הסרט. נראה בלתי אפשרי שהרומנטיקה הבונה והסוערת הזו תכלול את סוג הסלידה הזמנית שאסימן מתאר ברומן. זה הפרדוקס של לא לרצות מישהו ברגע שאתה מגלה שהוא רוצה אותך, והיופי של הסרט הוא שבמקום לנתח אותו עבורנו, אנחנו כצופה זוכים לראות את אליו חווה את זה.

זה לא אומר שאליו השליך את אוליבר. ברגע שאוליבר עוזב לאותו יום, אליו משתוקק לחברתו כחבר וגם כמאהב. בספר מוצעים לקוראים:

הוא היה הצינור הסודי שלי לעצמי – כמו זרז שמאפשר לנו להפוך למי שאנחנו, הגוף הזר, הקצב, השתל, התיקון ששולח את כל הדחפים הנכונים, סיכת הפלדה שמחזיקה את עצם החייל ביחד, לב של אדם אחר שהופך אותנו ליותר ממה שהיינו לפני ההשתלה. עצם המחשבה על זה פתאום גרמה לי לרצות לוותר על כל מה שהייתי עושה היום ולרוץ אליו.

בסרט, הצופים רואים את זה:

אנחנו רואים את מה שאוליבר רואה, שהוא ילד מבולבל שמתמודד עם סקס וגעגועים.

ואולי זה חושף את החוזק הגדול ביותר של הסרט.קרא לי בשמךהנשק הלא כל כך סודי של Chalamet הוא Chalamet, שהביצועים שלו מעבירים הכל בראש של אליו ועוד, אם תצפו מספיק מקרוב.

קחו למשל את הסגירה הרגשית של הסרט, צילום ארוך אחד של פניו של צ'אלמט שהוצג במהלך הקרדיטים שבהם אנו צופים באליו מעבד את מערכת היחסים שלו. מעט שחקנים אחרים יכולים לשאת סוף כה חזק. שוב אנחנו מתרחקים בטירוף מהמחשבות הפנימיות של אליו ויכולים רק לתהות איך הוא מרגיש אחרי כל מה שקרה. אתה תחיה מחדש כל רגע שהיה לשניהם ביחד ותקווה שזה יניב תשובות. אתה תכאב לו, נער בלבד, כשאתה צופה בגודל הקיץ שוטף אותו.

כפי שזה קורה, הספר מסתיים הרבה מעבר לכך, כשאליו מספר על מקום הימצאו של אוליבר ועל הקשרים שהוחמצו להם גם בבגרותו. אם הסרט שבר אותך, הספר עשוי להציע קצת נחמה במילוי הדברים הבאים. ואז שוב, זה עלול לשבור אותך שוב.

זה לא כל כך פשוט כמו שספר או סרט טובים יותר ממקבילו.קרא לי בשמךאפשר וצריך לחוות בשתי הצורות: כל טקסט רק מעשיר את השני ומחזק את הסיפור הממריא הזה ממילא של אהבה, תאווה וגעגוע.

הרומן כתוב בצורה פנומנלית, אבל הסרט מציע הזדמנות נדירה לפרש את המסע המדהים של שני אנשים להתאהבות. זו הזדמנות שצריך לחוותלִפנֵילקרוא בדיוק מה הדמות הראשית מרגישה ברומן. במקום להתעמק בטקסט מראש, נוכל להתענג על ההזדמנות לראות את אהבתם של אליו ואוליבר ללא ציפייה, בכפוף לתגובות הכנות שלנו ולהופעה הגולמית של השחקנים. ולאחר מכן - ככל שהבאז של האוסקר הולך וגדל - אנחנו יכולים לקרוא את הספר ולהתפעל ממה שהעניק השראה לסרט כה מפואר.

גם לנו לא מגיע, שיהיה ברור. אבל אנחנו יכולים לעזאזל לנסות להרוויח אותם.