אם שביט ברמת הכחדה אי פעם כן מאיים על כדור הארץ, אז אני מתאר לעצמיאל תסתכל למעלהאולי משהו שהייתי רוצה לראות. אבל כשיושב בסלון שלי בתום שנתיים מחורבן להפליא, הסרט האחרון של אדם מקיי מרגיש רצוי כמו בעיטה בשיניים.

זה לא חוסר מחשבה שעושהאל תסתכל למעלהכל כך אכזרי. להיפך, קומדיית המדע הבדיוני האפל מהקצר הגדולסופר-במאי הוא עבודת סריג מורכבת של מטאפורות ואבני בוחן תרבותיות שנועדו להשיג אפקט הרסני. יש פיקחות ראויה לשבח באכזריותם. כמו מראה בית כיף,אל תסתכל למעלהמותח ומכווץ אלמנטים אמיתיים מהעולם שלנו עד כדי לעג צורב.

עם זאת, התחושה ששום דבר בסאטירה המקוממת של מקיי אינו מעוות כל כך מ"הדבר האמיתי" שהופך את הצפייה בו למייסרת כל כך. המטאפורה של שינויי האקלים ברורה. אם אתה יודע אפילו שבריר שלכמה אנחנו באמת דפוקים, אז זה ינחת איתך. אבל האם הארה של הנאור כבר פרודוקטיבית או חסרת טעם?

ליאונרדו דיקפריו וג'ניפר לורנס מככבים כאסטרונומים, ד"ר רנדל מינדי והמועמדת לדוקטורט קייט דיביאסקי, שפותחים את הסרט בגילוי מטאורואיד מסיבי במסלול התנגשות עם כדור הארץ. בבהלה מהממצאים שלהם, המדענים מתקשרים לממשלת ארצות הברית האומללה, כשהיא מסייעת במריל סטריפ בהשראת טראמפ בבירור בתור הנשיאה המעשנת בשרשרת, ג'ני אורלין.

המדענים נאבקים להישמע בהתחלה. אבל כשהזוג סוף סוף יוצר קשר משמעותי עם העובדת הבירוקרטית, הממשל שלה לא מודאג מהאופן שבו המומחיות של החוקרים בחלל החיצון יכולה להציל את כדור הארץ - רק איך זה יכול להשפיע על האינטרסים שלהם.

ג'ונה היל מגלם את בנו הלקי של אורלין והרמטכ"ל, טיפוס של דונלד טראמפ ג'וניור שאיכשהו יותר ניתנת לחבטות מהפארודיה העצמית המתקדמת של היל בזהו הסוף. מארק ריילנס מופיע גם במסלול הערמומי של הבית הלבן כמנכ"ל הטכנולוגיה פיטר אישרוול. הוא היברידית של בזוס-ג'ובס-מאסק הנוחתת איפשהו בין מר רוג'רס הרשע לווילי וונקה של טים ברטון, שאתה צריך לראות כדי להעריך.

שני הליצנים האלה הם הצעות בדלת מסתובבת של אנשים איומים וחזקים שמחוות כמעט ישירות מדי לעבר המנהיגים שאנחנו מסתכלים אליהם היום. אנשות סטפורדקייט בלאנשט וטיילר פרי פועלות כזרועות של תקשורת המונים זדונית, ומעגנים יחד תוכנית אירוח בשםThe Daily Rip.בינתיים, אריאנה גרנדה וקיד קודי מגיעים כצינורות לתרבות פולחן לסלבריטאים ברומן מגוחך מוכן לפפראצי שהוא חולף אבל מצחיק.

ככל שהשביט מתקרב, הנחשים האופורטוניסטים הללו מחליקים את דרכם קרוב יותר ויותר אל ארמגדון בעיניים פקוחות אך אוזניהם עצומות. זהו המסע הרגשי של ד"ר מינדי וקייט לקראת קבלת ההכחשה הרווחת ההיא שמתווה דרך לסוף הסרט, שבו השכחה מחכה. תלויים מעל הראש, שמיים מפהקים של כוכבים מסמנים את התקרבות יום הדין הממשמש ובא. אבל כל מתח דמוי מותחן נבלע באבל יודע, בטרם עת. שמענו את הסיפור הזה בעבר, וחשוב מכך, אנחנו יודעים איך הוא מסתיים - גם אם אנחנו עדיין חיים את הגרסה שלנו שלו.

האם הארה של הנאור כבר מועילה או חסרת טעם?

לכאורה, הקומדיה האפוקליפטית של מקיי קיימת כדי לשמש דורבן סמלי במירוץ האמיתי של האנושות נגד הזמן כדי להציל את כוכב הלכת החבול והחבול שלנו. אבל כמו שזה נראה,אל תסתכל למעלהמשחק יותר כמו הזדמנות שהוחמצה להתמסרות עם האנשים שבאמת מבינים את מה שמקיי מודאג ממנו.

כן, הקומדיה השחורה לגמרי והקשיחות הכללית הגיוניים אם אתה מנסה להחריד את העומדים מהצד לקחת צד. אבל קשה לדמיין מישהו שהתנתק מכוון לסרטו של מקיי, שלא לדבר על ביצוע שינויים בעולם האמיתי בחייו על סמך המסר שלו. הסרט הזה לא מפעיל כוח כזה, בלי קשר לזהנוכחות בנטפליקסאו כמה A-listers השאיל את כוחם לפרויקט. (Timothee Chalamet נהדר אגב.)

אז במקום זאת, הסרט דורש אקשן מהקהל שיש לו. עבורי, זה הרגיש כמו להטמיע אמיתות בלתי ניתנות לערעור שאין לי שליטה עליהן. בטח, שיח תרבות הפופ יכול לעזור לעצב את הדברים שאנו דורשים מהממשלה ומהעסקים הגדולים. אבל קצרה של חובהאל תסתכל למעלהבהקרנה בוועידת שינויי האקלים הבאה של האו"ם, אני לא חושד שנקודות החכמה שלה יגיעו לאלה שיש להם את הכוח להתערב בצורה משמעותית.

בלי ההבטחה לתמורה המעשית הזו, צפייהאל תסתכל למעלהמרגיש כמו עונש. אולי זה מה שמקיי רוצה שנרגיש. אבל אני לא יכול לדמיין למה. אם המסר שלו נכון - שרק אנחנו יכולים לעשות משהו, ורק עכשיו כשאנחנו יכולים לעשות את זה - ניבוי של כישלון קטסטרופלי הוא לא כל כך זעקה מרגשת וזהו תירוץ מדכא לחזור למיטה. ואולי מקווה לכוכב שביט.

אל תסתכל למעלהנמצא בבתי קולנוע נבחרים, ואז יגיע לנטפליקס ב-24 בדצמבר.