לבשר חדשות רעות זה תמיד מסובך. הנה, הדרכים הגרועות ביותר לעשות זאת.

כשהייתי בן 13, אחי הצעיר נפגע ממכונית.

זה קרה במרחק רחוב מהבית שלנו כשהוא חוזר מבית הספר עם חבריו.

מבולבל למה אחי לא הגיע הביתה בזמן, יצאתי לחפש אותו ומצאתי אותו שוכב עם הפנים כלפי מטה על המדרכה. קהל של אנשים מודאגים ניגש אליו, ואישה שגרה בבית סמוך הניחה מעליו שמיכת פוך כשהוא שוכב על הארץ.

אני מרגיש שאני צריך להוציא אותך מהסבל שלך עכשיו ולהודיע ​​לך שהוא היה (ועדיין) בסדר. הוא שבר עצם בקרסולו והיה די מזועזע, אבל הוא חי כדי לספר את הסיפור. הכל היה מאוד מוזר. שאלתי את אחי מה הוא עושה בשטח אבל הוא לא ענה. בסופו של דבר, אחד האנשים המודאגים סיפר לי מה קרה.

אמבולנס הגיע לקחת את אחי לבית החולים, אבל לא הצלחתי להשיג את ההורים שלי כדי לספר להם מה קרה. (קחו בחשבון שזו הייתה תחילת שנות ה-2000 והורי היו חדשים יחסית בעולם הטלפונים הניידים. אפילו לא היה לי.) רצתי הביתה לנסות להתקשר לנייד של ההורים שלי מהטלפון הקווי שלנו בפעם האחרונה, אבל שניהם צלצלו וצלצלו. בבהלה החלטתי להשאיר פתק. רשמתי כמה מילים בחיפזון, שנכתבו כך: "ג'יימי נפגע ממכונית. הלכנו לבית חולים."

כשאמא שלי המסכנה הגיעה הביתה לבית ריק, היא קראה את הפתק וצרחה באימה. היא אמרה שהיא הרגישה מתנודדת בברכיים ונאלצה לשבת. עד היום אני רדוף ממה שכתבתי. מאז התנצלתי (כמה פעמים!) על כך.

ראה גם:

אבל הרגע המגושם הזה היה לקח חשוב עבורי: משלוח הוא המפתח. במיוחד כשמעבירים חדשות מטרידות. בשלב מסוים של כל חיינו, סביר להניח שנצטרך לספר למישהו משהו שירגיז אותו. ציוץ ויראלי הציע לאחרונה לשאול חבר אם הוא נמצא ב"מרחב הראש הנכון כדי לקבל מידע שעלול לפגוע בך". בכנות, עצם הקריאה בו גרמה ללב שלי להתרוצץ. בתור מישהו עם חרדה, אפילו קבלת הטקסט הזה ביום טוב לבריאות הנפש תגרום לי להיכנס למצב של פאניקה. אם לשפוט לפי התגובה החזקה בטוויטר, אני לא לבד שמרגיש כך.

ייתכן שהציוץ נמחק

אנו דנים לעתים רחוקותאֵיךללכת על חדשות טובות למישהו שאנחנו אוהבים. דיברתי עם אנשים על הדרכים הגרועות ביותר שבהן חברים, בני משפחה ושותפים חלקו איתם חדשות מטרידות...

איך לא לבשר למישהו חדשות רעות

כשרייצ'ל אינגלנד החלימה מניתוח גרון רציני, היא לא יכלה לאכול, לבלוע או אפילו לדבר. החבר שלה מזה שנתיים הציע לשמור עליה. "זה כמו 36 שעות אחרי הניתוח ואני זקוף במיטה, מטפטף דם ורבים, ספוג משככי כאבים, דמעות זולגות בדממה על פניי, כאשר - בואו נקרא לו ג'ון - מתיישב לידי על המיטה, ברוך. לוקח את ידי ומסתכל לתוך עיני," אמרה לי אנגליה. "אני מצפה שהוא יגיד משהו כמו 'היי, יש לך את זה!' או אפילו רק 'אני כאן בשבילך', אבל במקום זאת הוא אומר, 'אז, החלטתי לחזור לאוניברסיטה והקורס שאני רוצה לעשות הוא ב[עיר מספר שעות נסיעה משם] מחשבות?' ואז הוא הושיט לי אייפד עם אפליקציית טקסט לדבר על המסך".

בשלב מסוים, אנגליה חשבה שאולי הוזה את כל העניין, אבל כשהבינה שזה באמת קורה, היא צחקה בחוסר אמון, מה ש"כאב כמו גיהנום קדוש".

"למרבה המזל קיבלתי כל כך מינון של תרופות שונות, עד שכל המשקל של האנוכיות הבלתי ייאמן שלו וחוסר ההתחשבות שלו לא ממש פגע בי עד כמה ימים לאחר מכן", הוסיפה. "די לומר שלא החזקנו הרבה יותר זמן."

בת', שמעדיפה להיות מזוהה בשמה הפרטי בלבד, אמרה שסבתה שלחה הודעת טקסט קבוצתית כדי להודיע ​​לקרוביה שהכלב שלה הורד על ידי הוטרינר. "המטפלת שלי שלחה הודעת טקסט קבוצתית לכל המשפחה כשהכלב מת ואמרה 'מקסימום = מת'", אמרה לי בת'. "דוד שלי הסתובב למטפלת שלי והיה כמו, 'שאלה: מה קורה איתך?'

"היא הייתה כמו, 'פשוט חשבתי שזו תהיה הדרך המהירה ביותר ליידע את כולם'".

העיתוי חשוב גם כשזה מגיע לחשיפת חדשות שעשויות לקחת זמן עד שהן שוקעות. אדם אחד שבחרה להישאר בעילום שם אמר לי שהיא נמצאת במערכת יחסים פתוחה כשבן זוגה הודיע ​​לה שבן זוגו ארוכי הטווח, למרחקים ארוכים עוברים לעיר שלהם. "הוא פרסם את החדשות האלה כשהיינו ביער, שעתיים הליכה מהבית", אמרה. "הייתה דממה במשך 20 דקות שבהן התרחקנו קצת יותר זה מזה כדי שאוכל להתחיל לעבד את זה. אני עדיין לא יודע למה הוא יעשה את זה במקום שבו לא היה נתיב מילוט".

כשרבקה בארנס הייתה באוניברסיטה, אמה שלחה לה הודעה כדי להודיע ​​לה שבן משפחה נפטר. "מה שהיא לא ידעה זה שזו עונת המבחנים והייתי באמצע הספרייה, ניסיתי נואשות לסיים חיבור שייערך למחרת", אמר בארנס. "הייתי מוקף בתלמידים לחוצים והייתי צריך להחזיק את הרגשות שלי עד שמצאתי פינה שקטה שבה יכולתי לבכות". לאחר מכן חזרה בארנס אל שולחנה וניסתה לסיים את החיבור שלה. "הרגשתי חרא מאז שהתרגשתי בספרייה וקיבלתי מבטים שיפוטיים מאנשים שהבחינו בי, אבל גם לא ממש הצלחתי לצער את בן המשפחה שלי שהרגשתי שמגיע לי יותר טוב", הוסיפה.

לג'ס, שמעדיפה לקרוא רק בשמה הפרטי, סיפרה אמה בטלפון שסבא שלה אובחן כחולה טרשת נפוצה. עם זאת, אמא שלה לא מסרה לה פרטים רבים בהתחלה. "חודשיים לאחר מכן, במסעדה מול החבר שלי ומשפחתו, אמא שלי סיפרה לשולחן כמה זה היה עצוב כשסיפרו לו את החדשות. היא אמרה: 'כשאמרו לו שיש לו רק כמה חודשים לחיות , הוא נשבר'", אמרה ג'ס. "בשום שלב היא לא הזכירה שזה חודשים, אבל לבד רק כמה חודשים. פרצתי בבכי במסעדה ונאלצתי לעזוב.

"כולם הניחו שאמא שלי סיפרה לי, ובגלל שאף אחד לא רצה לדבר על זה, זה היה פשוט הניח שאני יודע. אפילו החבר שלי ידע, אבל שוב רק הניח שאני מודע לכך שהרופאים אמרו חודשים ולא שנים". היא אמרה.

הדרך הנכונה להעביר חדשות רעות

כיסינו איךלֹאכדי למסור חדשות רעות, אבל איך אנחנו מתמודדים עם המשימה הזו בצורה שלא תגרום למצוקה נוספת? ביקשתי משני פסיכולוגים עצות איך הכי טוב ליידע מישהו על חדשות רעות. ד"ר אלנה טורוני - פסיכולוגית יועצת ומייסדת שותפה של מרפאת הפסיכולוגיה של צ'לסי - המליצה לשים את עצמך בעמדה של האדם האחר לפני שמסרה לו את החדשות, כדי "לקבל מושג על איך הם עשויים להרגיש כדי שתוכל להתכונן לקראתו תְגוּבָה."

"יש אנשים שרוצים מקום לעיבוד חדשות רעות, בעוד שאחרים רוצים את הנוחות שיש אחרים סביבם", אמר טורוני. "תבדוק איתם כדי שתדע איך לתמוך בהם בצורה הטובה ביותר לאחר מכן."

טורוני גם הזהיר שלא לתת למישהו כל סוג של אזהרה לפני שהוא מקבל חדשות רעות. "כמובן, זה הולך להסלים את החרדה כי זה יוצר ציפייה - ולפעמים הציפייה גרועה יותר מהחדשות עצמן", אמר טורוני. "להעביר מישהו לתקופת המתנה רק תדאיג אותו יותר".

ג'ואנה קונסטנטופולו, פסיכולוגית ומייסדת מרפאת פסיכולוגיית הבריאות, המליצה לפרסם את החדשות במקום פרטי, לא במקום ציבורי. "זה מבטיח שלאדם יש סביבה שקטה לעבד את החדשות ומאפשר לו להגיב רגשית מבלי שיסתכלו עליו או ישפטו אותו על ידי אחרים", הסבירה.

"לעולם לא צריך לפרסם חדשות רעות באמצעות טקסט או דוא"ל, מכיוון שלעתים קרובות ניתן לראות בכך בלתי אישי וחסר רגישות", הוסיפה. "הכי טוב לבשר חדשות רעות באופן אישי, כדי שתדע באיזה מסגרת נפשית האדם נמצא והאם זה הזמן המתאים".

העברת חדשות הרסניות למישהו שאתה אוהב ואכפת לו היא המשימה הקשה ביותר ביחסים אנושיים. אבל, השקעת מחשבה ודאגה בהעברת החדשות הללו היא חיונית כדי לא להוסיף למצוקה שלהם.