איפה הם ישנים: פליטים בונים בתים במקומות לא צפויים

IDOMENI, יוון - זו השקפה שמדברת חלקים על המדיניות האירופית השבורה בנושא פליטים: כמעט 10,000 אנשים חיים בשדות פתוחים זרועי אשפה, מלאי עשן ליד הכפר אידומני, יוון, לכודים כאן במשך חודשים בגבול מקדוניה. .

הרוב המכריע הם פליטים ומהגרים שנתקעו כאן כשיצאו לחפש חיים טובים יותר, והמדינות לאורך הנתיב הבלקני החלו לסגור את גבולותיהן.

אוהלים ויריעות נמשכו יחד כדי להגן על משפחות מפני פגעי מזג האוויר.

לזה הם קוראים עכשיו בית.

הבניין הנטוש

בבניין נטוש מתגוררות חמש משפחות בחודש האחרון, שמיכותיהן ממלאות את כל פינות המבנה הריק בן החדר. הבניין מספק מעט מחסה מהגשם והרוח שציפו את המחנה באביב הזה, אך מציעים מעט נוחות מעבר לכך.

חיבה אל שאבי, אם צעירה מסוריה, גרה כאן עם בעלה וילדיה הקטנים.

"קר מאוד והילדים שלי חולים", אומר אל שאבי.

בחוץ, יריעות פלסטיק מגנות על אזור הבישול שבו אל שאבי בוחש אורז בסיר ברזל יצוק על אש גלויה. המערך מגן על האזור מפני הגשם והרוח, אך העשן כלוא גם בחלל הקטן.

לאחת מבנותיו של אל שיבא, אלמה, יש אסתמה שמחמירה מהעשן התלוי סמיך בכל המחנה וכמעט בלתי אפשרי להימלט ממנה.

"כשהאסתמה שלה מתחילה, היא פשוט תשתעל כל היום", אומר אל שאבי.

הרכבת הפנויה

רכבת פנויה עם ארבעה קרונות שינה יושבת נטושה בצד הפסים באידומני. כשהפליטים והמהגרים הגיעו לכאן, היא הציעה חלופה יבשה יותר לאוהלים.

מוהנאד באיון, בן 21, ואחיו מאהר באיון, בן 25, התחילו באוהל אבל אז תפסו את אחת ממכוניות השינה הנחשקות כדי ליצור בית מאולתר.

האחים הגיעו מדמשק שבסוריה וישנים על המיטות המתקפלות בחלל הצפוף, המיועד למטיילים במסע לילה. אורך החדר בקושי שישה מטרים.

"הייתי באוהל קטן אבל בתנאי הקור או בקיץ, זה לא היה אפשרי בכלל", אומר מוהנאד. "זה יותר יציב כאן ויותר נוח. ויש פרטיות".

כל תא ברכבת מלא באנשים - משפחות שלמות ארוזות בחללים הקטנים או צעירים כמו מוהנאד ומהר שנוסעים בעצמם.

האחים שהו במחנה חודש, לאחר שברחו מדמשק מחשש שיגוייסו לצבא. מוהנאד למד תיירות באוניברסיטה.

"ההורים שלנו רק רצו שנהיה בטוחים", אומר מוהנאד. שלושת אחיהם והוריהם הקטנים עדיין נמצאים בסוריה.

"יכולנו להישאר בסוריה או בטורקיה, אם זה סוף הדרך", אומר מוהנאד, "יש מחנות בטורקיה אז היינו נשארים כאן".

האורוות הריקות

"זה מקום לבעלי חיים", אומר חסן אבו עשור. "אבל אנחנו צריכים לישון בתוכו בגלל הרוח והגשם."

"זה מקום לבעלי חיים. אבל אנחנו צריכים לישון בתוכו בגלל הרוח והגשם".

הגבר היזידי בן ה-66 מתגורר באורווה לשעבר עם אשתו, ילדיו ונכדיו. רצפת הבניין זרועה חציר, והמבנה מדיף ריחות של בעלי חיים שנהגו להגן עליהם.

בפנים, מספר אוהלים קטנים ממלאים את החלל. אבו עשור נמלט מעיראק כאשר חמושים של המדינה האסלאמית איימו על אזור צפון עיראק שהוא ומשפחתו התגוררו בו.

למרות התנאים הקשים איתם מתמודדת המשפחה במחנה, אבו אשור יודע שאין מה למשפחה לחזור אליו.

"אין לי דרך חזרה והכל נסגר לנו פה בפנים", אומר אבו אשור. "אבל אני לא אחזור, אני מעדיף למות כאן."

קרון המתכת

לאפטבהאר עדז ועדז אחמד יש קצת מראית עין של פרטיות בקרון המתכת הקטן שהושלך בצד פסי הרכבת באידומני.

הם קשרו סדין כדי לכסות את החלונות המקיפים את המכונית מכל הצדדים. בפנים הוא צפוף אך יבש, בניגוד לחלק גדול מהמחנה. האחים מחזיקים קופסאות שימורים על המדפים ואת בגדיהם וקומץ חפצים בערימות מסודרות באחת הפינות של המכונית. האחים הפקיסטנים חיים כך כבר 20 יום והם להוטים להמשיך הלאה.

עדז מתכנן לנסוע לגרמניה בעוד שאפטבהאר מקווה להשתקע בגרמניה.

רציף הרכבת

קבוצה של כשני תריסר פלסטינים התמקמה על רציף התחנה ליד מרכז המחנה. ביניהם הוא חאליד הווילו בן ה-15 ששותה תה ליד אש פתוחה כדי להתחמם.

הקבוצה שאיתה הוא מטייל ברחה מעזה למצרים, ואז טסה לטורקיה. הם עלו על סירות לתוך יוון, והצטרפו לזרם האנשים שנכנסו לאירופה.

"יש לנו הרבה בעיות בעזה ואין לנו עתיד", אומר הווילו. "חשבתי שכאן אמצא חיים טובים ואקבל עבודה, ויהיה לי בית ועתיד".

אבל הוא ואביו ושני אחיו נתקעו באידומני כשהגבול נסגר. כעת הם מעבירים את הימים בהמתנה לחדשות על מה שיקרה בהמשך יחד עם הקבוצה הגדולה יותר שלהם. בביתם על רציף התחנה הם חולקים אוכל ומעשנים נרגילה.

הוא אומר שהקבוצה תחכה כאן כל עוד יידרש כדי להמשיך הלאה.

"אבל אף אחד לא רוצה להישאר ביוון כי כאן, אין עבודה", אומר הווילו.

האוהל

רנדה ג'ידאן, אם מדיר אזור, סוריה, תכננה לחגוג את יום הולדתה הראשון של בתה הצעירה בגרמניה.

"הייתי מכינה עוגה ומדליקה נרות וכל המשפחה ביחד", אמרה ג'ידאן, כשהיא מחבקת את בתה אימאן לחזה. "ריקוד, ומוזיקה והכל."

אבל אבן הדרך חלפה השבוע ללא חגיגות, כאשר ג'ידאן, בעלה ושלושת ילדיה נתקעו באוהל עלוב בשדה באידומני.

"זה מאוד קשה. זה רע מאוד כאן ואני מתקשה לגדל את הילדים כאן", אמר ג'ידאן. "יש קו לכל דבר... והכל מלוכלך."

בגדי ילדיה תלויים מחוץ לאוהל המשפחה, וסופסוף יכולים להתייבש ביום שמש נדיר זה. הנעליים הקטנות שלהם מסודרות מחוץ לאוהל כדי שהילדים לא יגררו בוץ לביתם הזמני.

"אין לנו כסף להמשיך בו", אומר ג'ידאן, ומסביר שהמשפחה הוציאה את כל חסכונותיה בתשלום למבריחים לאורך המסלול.

אחרי חודש באידומני, ברור שג'ידאן מיואש. אין סוף באופק.

יש לך מה להוסיף לסיפור הזה? שתפו אותו בתגובות.