לעולם לא יהיה אכפת לי מהליקוי המוגזם שלך

זה 2017, ותקשורת ה-Lamestream נמצאת רשמית בידיים של שטח גדול.

כבר חודשים שאני ואחרים כמוני נאלצנו להעמיד פנים שהתלהבות מהשמש הקרובה? יְרֵחִי? מי נותן אפ*ק? לְהַאֲפִּיל. בכל מקום שאנחנו הולכים, אנחנו נאלצים לבלוע תעמולה למען הליקוי. אי אפשר יותר לרכל בבטחה בחדר עבודה בלי שמישהו ייפול ב"מפת הליקוי המדהימה הזו!!" או לדון בתוכניות הליקוי שלהם או להציע לך לתת לך זוג נוסף של משקפי שמש מחורבנים כדי שלא תתעוור.

התחושה הזו אינה חדשה. והליקוי הזה לא מיוחד. הייפ חלל הוא מסורת אמריקאית שעוברת עשרות שנים אחורה, ו-- נדפק את ההסברים המונפשים שלך-- אני כבר לא קונה את זה.

ראה גם:

מאז שאני זוכר את עצמי, אנשים דוחפים לי את אירועי החלל ה"פעם בחיים" במורד הגרון שלי. הם לא מהמם ותכופים הרבה יותר מדי. חושבים שהליקוי שונה? אתה טועה.

שבוע אחד, אתה מתבקש להסתכל למעלה לשמיים כי כמה מטאורים רנדו מעלים תוכנית כישרונות בחטיבת הביניים. הבא, כולם מאלצים אותך לבהות באיזה טלסקופ מלוכלך בשביל ההזדמנות האחת והיחידה שלך להסתכל לתוך התחת של צדק.

אנשים מקדמים את האירועים האלה כאילו הם מייצרים איזו מכירה של סוף העולם שהכל חייב ללכת: היום זה תמידהזדמנות אחרונהכדי שתוכלו לראות את שבתאי עושה את הטפטוף או כמה כוכבים מציגים מופע אור או לראות את הירח עושה משהו באמת משעמם.

אני לא יכול לעמוד בקצב. ואני לא רוצה. היו כנים עם עצמכם: כמה פעמים ראיתם את "הירח הזה הלילה!" והתרשמתם? נמאס לי להעמיד פנים שהגוש הענק הזה של מוגלה חלב שהופך לסהר צהוב פטרייתי הוא סוג של אבן דרך שמימית.

ותשכחו מהקונסטלציות האלה של מתלים מוזלים. האדם הקדמון הביט בשמי הלילה וכל מה שהוא יכול לראות זה מצקת מרק ענקית? ואני אמורה להתרגש מזה?!

תחסוך ממני.

חלק מהאירועים הללו ראויים לציון ללא ספק. אבל לא צריך להתייחס לכולם בצורה שווה, עם אותה רמה של השקעה רגשית וייצור תרבותי. זה כמו שלמישהו יש מסיבת יום הולדת והוא מזמין אותך לחמישה עשר אירועים מחורבנים שונים בפייסבוק במקום להתמקד רק באחד.

תתמודד עם זה: המקום גדוש יתר על המידה. ואנחנו עדיין נרשמים, בכל פעם.

סבלתי כל כך הרבה עקיצות פשפש ליליות ומתח את צווארי כל כך הרבה פעמים רק כדי לראות איזו מופע חלל גנרי ולרצות את טהרני החלל בחיי. עזבתי את מיטתי באמצע הלילה. הבית שלי באמצע הערב. ספיישל של נטפליקס בקטעי הסקס הטובים. אני אישה בת 33. אני לא הולך לחיות לנצח. הגוף שלי פשוט לא יכול לסבול את זה יותר.

אני לא יכול להיות מי שכולם רוצים שאהיה: אדם שנותן אפ*ק על מרחב.

החזק את הפרשנות שלך בפייסבוק. ייתכן שגם אתם אדישים לגבי הליקוי של יום שני ונאלצתם לדכא את הדחף הזה או להסתכן בהשפלה. לטהרנים פרו-חלל אין מקום לעמימות הרגשית שלך. הם יקראו לך בור. עָצֵל. נגד חלל.

ההכרה בכך שאתה אדיש למופע הדראג החובב של השמש נחשבת לסוג של בגידה אנטי אינטלקטואלית. עבור אנשים רבים, זה יותר גרוע מאשר להודות שהצבעת לגארי ג'ונסון.

אז סלח לי, קורא, אם אני -- ואולי אלפי אחרים כמוני -- לא אגיע לליקוי של יום שני. אולי לא נרצה לגרור את גופנו העייף והמנוצל אל גגות מקום העבודה ולעשות צ'אט פרו-חלל עם המתמחים.

אולי נלך לטוויטר במקום. או להזמין מגבות נייר באמזון. אם נסתכל, זה יהיה בגלל שאכפת לנו, לא בגלל שאנחנו פיונים עבדים במתחם תעשייתי החלל.

בבקשה אל תביט בנו מלמעלה אם אנחנו בוחרים לא להביט למעלה לשמים. למרות מה שאתה עשוי לחשוב, אתה לא כל כך שונה מאיתנו. כולנו רק בני אדם קטנים החיים תחת אותו ירח מפוצץ מדי.