הכירו את ה-Healys, המשפחה הלא מתפקדת החדשה ביותר של ברודווי.
מאחורי המראה החיצוני הקונטיקט המושלם לכרטיס חג המולד של ה-Healys מסתתרת איזו חושך רציני - שילוב של כמעט כל סוגיית כפתורים חמים ומילת באז שאתה יכול לחשוב עליהם בשנת 2019. ראשונה היא אמא מרי ג'יין (אליזבת סטנלי הכוכבת), שנאבקת ב התמכרות לכדורים סודיים; אבא סטיב (שון אלן קריל) הוא וורקוהוליק שמבלה יותר זמן בצפייה בפורנוגרפיה הארדקור מאשר עם ילדיו; הבת פרנקי (סיליה רוז גודינג) היא פעילת נוער שחורה שמרגישה לא במקום במשפחתה הלבנה לגמרי; והאח ניק (אנסטסיהדרק קלנה) הוא הספורטאי הכל-אמריקאי שיש לו סוד אפל.
מתרחש בעיקר למוזיקה של האלבום המכונן של אלניס מוריסט של זעם ורגשות,כדור קטן משונןהמחזמר הוא מחווה רצינית מאוד, מדי פעם יפה לסיפורי השירים, נותן קול בזמן לנושאים חשובים כמו משבר האופיואידים ו-#MeToo.
הלוואי שאפשרו לתוכנית לנשום קצת. הבעיה העיקרית היא שישדֶרֶךיותר מדי קורה בצורה דרמטית בספר של דיאבלו קודי (ג'ונו). בנוסף לכל האמור לעיל, יש משולש אהבה בין פרנקי, חברתה הג'ו (לורן פאטן), ומאוהב בית ספר חדש (אנטוניו צ'יפריאנו) - שיש לו בעיות משפחתיות משלו. ואז יש את מאיה (קתרין גלאגר, קורעת לב), ילדה שכנה שנאנסת במסיבת תיכון. מאיה הופכת לאחת הדמויות המרכזיות במערכה השנייה המתפתלת כפי שהיא אמרה/היא אמרה שהאשמת אונס הופכת למוקד וקו העלילה מצטלב עם ההיליס.
פרנקי (סיליה רוז גודינג) וג'ו (לורן פאטן) ב-"Jagged Little Pill" קרדיט: מתיו מרפי
ראה גם:
אז, כן, יש הרבה צלחות באוויר, ולמרות עבודתם של מקצוענים כמו הבמאית דיאן פאולוס (מלצרית, פיפן), הכל מסתיים בהרגשה די מוגזמת. זה יכול להרגיש כמו בעיה מוגברת, שבה הקהל מחכה לטוויסט הבא בסגנון מיוחד אחרי בית הספר - מה שגורם לרגעים מביכים כמו כשפרנקי, במה שאמור להיות וידוי רגשי, צועק, "ובכן, אני אני דו מיני!" אצל ההורים שלה, וכמה אנשים בקהל שלי פרצו בצחוק. לאחר 100 דקות, זה מרגיש כמו להוסיף עוד מילת באז לרשימת הבדיקה.
Mashable Top Stories
הבעיה העיקרית היא שיש יותר מדי שקורה בצורה דרמטית בספר של דיאבלו קודי.
זה לא אומר ששום דבר לא עובד. הביצועים מצוינים באופן אחיד, והעיבודים של טום קיט למנגינות האייקוניות של מוריסט מקסימים; "Hand in My Pocket" מתלונן ו"You Oughta Know" סוחף כפיים בעמידה, שניהם בביצוע של פאטן, הם בולטים. הכוריאוגרפיה של סידי לארבי צ'רקאוי, במיוחד בלט מרגש שמראה אונס, היא בלתי נשכחת.
אבל אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב שלתוכנית כל כך Capital-I Important, היא צריכה להתחבר טוב יותר. הקילומטראז' האישי של כל אחד ישתנה, כמובן, אבל אולי בגלל שהתלבטנו על חמישה סיפורים שונים לא יכולתי להשקיע באף אחד מהם. קח עצרת מאוחרת בהופעה למען נפגעי תקיפה מינית. זה זמן מצוין לפרוץ את "No" של מוריסט, שכולל את כל ההרכב שר, "איזה חלק של 'לא' אתה לא מבין?" שוב ושוב תוך כדי הנפת כרזות "MeToo#" באוויר. זֶהצריךלהיות רגע קתרזי להפליא של כאב וזעם וריפוי, אבל במקום זה הוא מתגלה קצת בהרצאה. אני תוהה אם קו העלילה מאכזב מהעובדה שלא ברור לך שזה הנושא העיקרי בו נתמקד עד כמעט שני שלישים מהדרך של התוכנית, ולכן החשיבות המרכזית של הטראומה מרגישה. כבוי במשך כל כך הרבה מזמן הריצה.
כפי שאמרתי, קורה כאן הרבה.
כדור קטן משונןהכוונות של מוריסט טובות, והמילים מעוררות המחשבה של מוריסט מתאימים לכל מיני סיפורים ופרשנויות מחדש. מהנה במיוחד היא הופעה של "אירוני" בכיתה, שבה תלמידים - העומדים בעבור 25 שנה של חובבי טריוויה ויודעים - חותכים ללא הרף את השיר של פרנקי כדי להסביר שלמעשה, את המיליםאינםאִירוֹנִי. זה חמוד ומטופש, והתוכנית הייתה יכולה להשתמש בעוד רגעים כאלה כדי לשבור את ההרמה הרגשית. במסעו של המחזמר לומר משהו טוב ומשמעותי, הוא מקצר את ההומור החד שעשוי לעזור לאותו מסר רציני לנחות.
זה לא אירוני?
