ג'ון האאם מכיר בבירור את הזין. מהמלך דיק דון דרייפר והלאהMad Menלמנהיג הכת ההואהבלתי שבירה קימי שמידטלזין הזה שהשאיר את קריסטן וויג עומדת בצד הדרך פנימהשושבינות, הזין שלו תמיד היו איפה שהוא נמצא. והאם משרת את הזין הטוב ביותר בקריירה בעונה החמישית ומשודרת כעת של סדרת האנתולוגיה של נוח האוליפארגו.

של האםהופעה מועמדת לגלובוס הזהבכמו השריף רוי טילמן, מניאק ליברטריאני מלגלג שמטיל אימה על כל העיר שלו - עד ובעיקר על משפחתו שלו - הוא אדם כל כך נתעב שהמילה "זין" אפילו לא מתחילה לכסות אותה. אבל זו התחלה טובה!

כבר זמן רב סומכים על האם לשחק קאד שובה לב. דון דרייפר נראה נהדר (אנדרסטייטמנט, זה) ומדי פעם הוא נרגע, והאחרים היו מצחיקים בצורה כאוטית מספיק כדי לפתות אותנו פנימה. אבל עםפארגו,האם השליך בנחישות את קסמיו. לקרוא לטילמן באופן חד משמעי גבריות רעילה, יגרום להפחתת הרעילות הזו. אבל האם אף פעם לא עושה זאת. בין אם הוא מאיים על עובד רפואי אקראי בסחיטה או כבול את האקסית שלו למיטה - כדי שיוכל לזרוק גופה בבאר - הוא רוכן לכאן עד הסוף. וזו חלק מהעבודות הטובות ביותר שלו, למרות שהיא מזיקה לחלוטין.

עזוב הצידה, טבעות הפטמה של ג'ון האם!

לא הייתה דרך לצפות את זה בתחילת העונה. כל סיפורי העיתונות שהקיפו את פרק הבכורהממוקד בשמחהעל סצנת העירום של הג'קוזי של האם, ועל טבעות הפטמה התותבות שהוא ראה מתנדנדים בה. אבל מסתבר שהיינו עסוקים מדי בלבהות בישבנו החשוף של האם כדי להבחין בזין הגדול העומד ממש מולנו, מזהיר אותנו לשנוא אותו. כל זה התברר רק כאשר חוסר ההומור המוחלט של טילמן והאגו המשתולל שלו תפסו את מרכז הבמה. לשריף הזועם הזה אין שנינות ואין סגנון. אחד מאבד את הספירה של מספר הפעמים שהוא משתמש במילה "כפוף". הוא חורבה מכוערת של אדם, שמטרתו להרוס את הכל בהישג יד.

עד לפרק הלפני אחרון של עונה 5, כשראיתי את כל הדברים הנוראים שהוא עשה, אי אפשר לטעות באיום שלו. גם אין לטעות במה שזה עשה עבור התוכנית עצמה. עונה 5 התבררה כחזרה מרהיבה להופעה של הסדרה, הטובה ביותר שהסדרה יכולה להציע מאז העונה השנייה ב-2015 (היא גם זו שבה קירסטן דאנסט פגשה את ג'סי פלמונס והם נתנו לנו מטרות לזוגיות לכל החיים). ההופעה הממאירה של האם כשריף ​​טילמן היא לא הסיבה היחידה להתאוששות הזו - גם שאר השחקנים מלמעלה למטה בוערים. אבל ההופעה שלו כל כך חסרת פחד ומפחידה שהיא דורשת לחגוג.

ג'ון האם הופך את פארגו עונה 5 לנקודת שיא עבור הזיכיון.

כמו רגל קטועה מתנודדת בחתך עץ, העונה הקודמת שלפארגו,ששודרה ב-2020, גרמה לנו לחשוש שאולי לא נשאר לתוכנית לאן ללכת. אבל מסתבר שלהאולי היה אס בשרוול, כזה שהפסקנו להעז אפילו לחלום עליו. עם עונה 5 הוא החליט לעשות זאתסוף סוף תתמודד עם הסרט המקורי של הקואנס משנת 1996- שסדרת האנתולוגיה הזו נמנעה ממנה בכוונה בעבר (חסוך כמה ביצי פסחא עדינות).

אבל האולי לא טיפשה. הוא יודע ששחזור פעימה אחר פעימה של יצירת המופת ההיא יהיה חסר טעם. זה טבוע מדי בזיכרון התרבותי שלנו. אז הוא הפך את ההכרה הזו נגדנו בצורה חכמה, תוך שהוא מנשק אותה. היכן שהקואנס הצליחו למצוא מספיק מתיקות בתערובת שלהם במערב התיכון כדי לעמוד בקצב החמצמץ, האולי טובלת הכל ברעל שמרגיש מתאים יותר לרגע האפל שלנו בהיסטוריה. וכל מפתח ברגים שהוא זורק לעבודות ממשיך לחשוף עומקים שחורים יותר.

אז במקום שעקרת בית חסרת מושג תילכד על ידי מזימת הכופר של בעלה המחורבן, האולי מביאה הפעם עקרת בית חסרת מושג שיש לה חיים סודיים משלה (שלא לדבר על מערך כישורי ההישרדות המחורבן שלה). ג'ונו טמפל מככבת בתור דוט, אם כי זה לא שמה האמיתי. מסתבר ש"נקודה" בורחת מהאקס המתעלל שלה כבר שנים - אקס מתעלל שהוא במקרה גם שריף. וזין. ואת מי מגלם ג'ון האם.

פארגו עונה 5 היא המופע של ג'ון האאם נגד ג'ונו טמפל.

זה לא אומר את זהפארגוהעונה החמישית של שתי ידיים. תמיכה יוצאת דופן מגיעה מג'ניפר ג'ייסון לי בתור חמותה הכלבה העשירה של דוט (שסוף סוף חשפה כמה עומקים נרמזים בפרק האחרון), דייב פולי בתור המתקן שלה, ריצ'ה מורג'אני בתור העירייה בסגנון גונדרסון. רשויות אכיפת החוק, וג'ו קירי בתור בנו החרא של השריף, גאטור.

אבל כל הדמויות האלה פועלות בשירות של דחיפת דוט ורוי לקראת העימות הגדול המשוער שלהם. לורד יודע אילו פיתולים יש להולי עדיין בשרוולים לקראת הגמר. הפרק השביעי, שהיה תלוי במשיכת שטיחים אמיתית של רצף חלומי, היה הרסני במיוחד, עם הגזרה האכזרית שלו מסצנה של העצמה נשית לרכב 18 גלגלים שממש מתרסק דרכו. כל זה מדגיש עד כמה אנחנו רוצים לראות את שריף רוי מקבל את החזרה שלו, ובמקביל גם לוודא שהתוכנית לעולם לא תאבד מעינינו איך אנחנו חיים בעולם שבו אנשים רעים כאלה לא יקבלו את הקינוחים הפשוטים שלהם.

ג'ון האם יוצר אנלוגי טראמפ עם טילמן.

זה מספר שהאולי קבע את הסיפור הזה ב-2019, מרובע בצורה מחליאה בארץ טראמפ. ובכל מקום שבו הגמר מנחית אותנו, ברור שהחזון של האולי על המקום הזה הוא חזון הרבה, הרבה יותר אפל ממה שאפילו הקואנס - רוחצת השלג בספריי עורקים - יכלו להצליח בשנות קלינטון של 96'. איננה מרגי גונדרסון האמיצה שתוהה למה הגיע העולם עם מעט כסף. עכשיו, זה השריף טילמן שעומד מעל אדם שהוא באמצע רצח ושואל, "אם אתה כל כך חכם, למה אתה כל כך מת?" לתוכנית אין ממש רגע ACAB (יש לנו כמה שוטרים הגונים במקום). אבל אם זה לא ממש רוצה להראות שכל השוטרים הם ממזרים, כל הממזרים בתוכניתהםשוטרים. וזה רחוק מהמקום שבו בני הזוג קואנס סיימו את סיפורם.

"מינסוטה נייס" - שהוגדרה על ידי התוכנית במהלך הבכורה כ"התנהגות נעימה בצורה אגרסיבית...לא משנה כמה דברים נהיה גרועים" - התכווצה לתוקפנות מלאה. ובשום מקום זה יותר ברור ממה שהוא בידיו של האם. הוא מדבר כל שורה בקצרה, כאילו כל הברה צרורה נועדה להיות המילה האחרונה. אגרוף מרומז פוגע בכל סימני פיסוק. הוא שומר את עיניו בתקיפות ללעג חזירי. כל ניצוץ שהיה לדון דרייפר הוא DOA כאן, שם ההתנהגות שלו מסריחה רק מקש ולוץ ודברים קרים ובלתי ניתנים לתיאור בתחתית המגפיים שלו.

עם זאת, למרות כל התנוחה המאצ'ואיסטית של הנבל, האולי ממשיכה למצוא בניצחון דרכים חדשות להשפיל את השריף טילמן.יש פנינה של סצנהשבו ג'ניפר ג'ייסון לי חותכת אותו ישר לכלום ("אתה נלחם על זכותך להיות תינוק"). מאוחר יותר, הוא מתקומם בצורה מצחיקה במהלך דיון חי לבחירתו מחדש, שעם הדימוי הסאטירי שלו של חצי תריסר מטומטמים שמפטפטים ג'יבריש מתנשא, מחייג את פקטור טראמפ ל-20.

דרך הקשת של האם, האולי מבהירה את הקרב האמיתי כאן: בפינה אחת יש לך עולם שמסוגל לשמוח, ואילו בצד השני עומד אדם כל כך מת בפנים שהוא רוצה לסובב את העולם כדי להתאים. האולי סוחב את המתח הזה במסע המפותל של טילמן כל כך חזק שלפעמים כמעט קשה לנשום. זה כמו "איך אני מצחיק?" של ג'ו פשי? רגע פנימהגודפלאסמוגדל - האולי מראה לנו איך הליצנים הסתובבו עלינו, ואיך כולנו הזדעזענו תוך כדי שקט טראומטי. אבל אולי - רק אולי - דרך חוסר הרחמים של דוט, הוא מציע שמץ של תקווה בכך שהוא מציע מה עלינו לעשות עם בריונים כאלה.

פארגועונה 5 משודרת כעת ב- Hulu.