אנשים ברחובות. ממשלה סוערת. אי שקט חברתי - ואקטיביזם - בכל מקום שאתה מסתכל.

הכל מצלצל קצת מוכר לכרים עבדול-ג'באר.

האיש שצבר יותר נקודות בקריירה מכל אחד בהיסטוריה של ה-NBA (יותר מג'ורדן, יותר מצ'מברליין, יותר מכֹּל אֶחָד) התאסלם ושינה את שמו מלו אלסינדור ב-1971 בגיל 24.

עשרות שנים לאחר שהטביע את קרס השמיים האחרון שלו, עבדול-ג'באר נשאר קול רב עוצמה להתקדמות באמריקה - והוא רואה הקבלות רבות בין הזמנים הסוערים של היום לבין העידן שבו הוא הגיע.

"רמת המעורבות הפוליטית והחברתית כיום מזכירה מאוד את תחילתן של זכויות האזרח, זכויות הנשים, זכויות ההומואים ותנועות אנטי-מלחמה שדחפו את אמריקה קדימה", אמר לאחרונה עבדול-ג'באר.ניתן למעוךבאמצעות דואר אלקטרוני. "זה בעצם מאוד מרגש לראות איך אמריקה תגדיר את עצמה במהלך השנים הקרובות".

הגדרה עצמית היא נושא מרכזי בפרויקט האחרון של עבדול-ג'באר, ספר זיכרונות לילדים בשםהופכים לכרים. הספר מגולל את מסעו לבגרות, משנותיו הראשונות המביכות מבחינה חברתית בניו יורק, ועד לעלייה שלו ככוכב כדורסל וההתעוררות הפוליטית שלאחר מכן.

עבדול-ג'באר כתבעשרות ספריםהחל מהיסטוריה לסיפורת מאז תליית נעלי הספורט, אבל זו עבודתו האוטוביוגרפית הראשונה המיועדת לקוראים צעירים. לאחרונה החלפנו אימיילים עם הבלר שהפך לאקטיביסט שהפך לסופר כדי לדון בפרויקט החדש שלו, האקלים החברתי הנוכחי של אמריקה והאם מישהו עדיין קורא לו לו.

כתבת הרבה ספרים וטורים, אז למה הספר הזה ולמה עכשיו? מה אתה מקווה שילדים ייצאו מזה מעבר לעובדות חייו של אדם מפורסם?

אני אוהב לכתוב לילדים כמו שאני אוהב למבוגרים. כתבתי מספר ספרים לילדים ולצעירים. ספר הילדים שלי,מה צבע עולמי: ההיסטוריה האבודה של ממציאים אפרו-אמריקאים, לימד ילדים על הממציאים והחדשנים השחורים הרבים שלעתים קרובות מתעלמים מהם בכיתות, אך השפיעו על חיי היומיום שלנו. כתבתי גם כמה ספרים בחטיבת הביניים על קבוצה של ילדי בית ספר מרקע אתני מגוון שמשחקים יחד כדורסל ופותרים תעלומות.

הופכים לכריםהוא הספר הכי אישי שלי כי בו אני מפרט את המאבקים שלי כשגדלתי - מילולית ופיגורטיבית - להתפתח מילד טוב קלאסי שמנסה להיות מה שאחרים רוצים שאהיה למציאת הקול שלי ולהיות מי שאני רוצה להיות. אבל זה גם סיפור מרגש על איך הפכתי מילד די מבולבל לספורטאי מצליח.

סערה חברתית ותנועת זכויות האזרח היו הרקע לחלק מהקריירה שלך ומשהו שאיתו מעריצים רבים מקשרים אותך. אילו הקבלות אתה רואה בין התקופה ההיא לבין מה שקורה היום באמריקה?

היום מדברים הרבה על כמה אנחנו כאמריקאים מפולגים. אבל זה לא בהכרח דבר רע.

יותר אנשים מתמריצים כעת לדבר ולהיות פעילים יותר בפוליטיקה. סכסוך פוליטי יכול לאלץ אנשים להיות יותר רהוטים ומושכלים לגבי האמונות שלהם, וזה מוביל לכך שאנשים עוברים את התוקפנות והיהירות הראשונית שלהם ומתחילים למצוא בסיס משותף.

רמת המעורבות הפוליטית והחברתית כיום מזכירה מאוד את תחילתן של זכויות האזרח, זכויות הנשים, זכויות ההומואים ותנועות אנטי-מלחמתיות שדחפו את אמריקה קדימה. זה בעצם מאוד מרגש לראות איך אמריקה תגדיר את עצמה במהלך השנים הקרובות.

אם מדברים באופן כללי, האם אתה חושב שהספורטאים המקצוענים של היום בכללותם הם פחות או יותר מודעים חברתית ופעילים חברתית בהשוואה לאוכלוסיית הספורטאים המקצוענים של התקופה שלך? את מי אתה רואה היום נושא את הלפיד שפעם החזיק בעצמך, מוחמד עלי ואחרים?

ישנם ספורטאים רבים בעלי כושר ביטוי ונלהבים שמדברים באומץ על נושאים פוליטיים שונים, למרות הנזק הפוטנציאלי לקריירה ולעסקאות התמיכה שלהם. לברון ג'יימס הוא אחד התומכים החברתיים המפורסמים ביותר, אבל יש אחרים מחויבים באותה מידה, כולל מאיה מור מה-WNBA, דריק רוז, קיירי אירווינג, קווין גארנט, כרמלו אנתוני, קולין קפרניק וכו'.

זו מחווה להם שיש יותר מדי מכדי שאפרט כאן. הדבר הגדול בעלייה זו של ספורטאים בעלי אחריות חברתית יותר היא הדוגמה שהם נותנים לנוער של היום, לפיה ספורטאים הם לא רק ספורטאים אנוכיים תאבי כסף.

אני מבין שהספר החדש דן בהתאסלם ושינוי שמך בשנת 1971. מה הייתה התגובה של שחקנים אחרים, תקשורת ואוהדים באותה תקופה?

אנשים היו סקרנים, אדישים או זועמים. רוב חברי הצוות שלי היו סקרנים לגבי מה זה איסלאם ותמכו בהחלטתי כי הם ידעו שחקרתי את רוב דתות העולם כבר זמן מה, מחפש את מה שהכי מתאים לי. זו הייתה תקופה שבה האסלאם עדיין לא היה דת מוכרת לרוב האמריקאים, ולכן לרבים לא היה אכפת כך או אחרת.

אבל מספר מעריצים וכותבי ספורט פירשו את המרת הדת שלי כהתקפה על אמריקה וערכיה. כמובן, ראיתי בזה אימוץ אידיאלים אמריקאים של להמציא את עצמך מחדש לפי האמונות שלך ולא לפי המסורת.

האיסלאם הוא דבר מאוד פוליטי ודמוניזציה בכמה תחומים בימינו. אבל מה הדת אומרת ומייצגת עבורך?

כל אדם צריך למצוא את הדת המתאימה ביותר לצרכיו. מה שאני אוהב ברוב הדתות הוא שהן שואפות לעזור לאנשים למצוא דרך לעשות את הדבר הנכון - והדבר הנכון הזה הוא לחיות חיים צנועים ומועילים.

עבורי, האיסלאם היה דרך ללכת בעקבות זה ובו בזמן להתחבר לשורשים התרבותיים שלי באפריקה. בין 20 ל-30 אחוז מהעבדים היו מוסלמים והרגשתי זיקה לניסיונם. טיילתי באפריקה ובמזרח התיכון ולמדתי ערבית באוניברסיטת הרווארד כדי לשקוע לגמרי באיסלאם.

כיום, האסלאם מאיר את דרך החסד והכבוד לאנושות שאני רוצה להמשיך ללכת בה.

הכותרת של הספר שלך היאהופכים לכרים. האם השם 'לו אלסינדור' מעלה בך תחושות מסוימות עכשיו, יותר מ-40 שנה לאחר השינוי שלך?

זו פחות תגובה רגשית מאשר תגובה פילוסופית. כבר מזמן לא אכפת לי מהשם, אם כי אני מתרעם על כך כשהמעריצים קוראים לי לו בכוונה כי זה מראה על חוסר כבוד לבחירה שלי. אלסינדור היה שמו של האדם הלבן שהיה הבעלים של אבותיי, אז השם הרגיש יותר כמו מותג. כמו כן, לא רציתי שההישגים שלי יפארו את שמו.

האם ישכֹּל אֶחָדמהדרך חזרה, משפחה או כל אדם אחר, מי עדיין קורא לך לו? או שאתה קאריםכֹּל אֶחָדעַכשָׁיו?

כל מי שמכיר אותי, דואג לי או מכבד אותי קורא לי קארים.