בתור נער מביך שמנסה נואשות להבין מי אני בעולם מפחיד ומבלבל, לינקין פארק הפך להיות מגניב מוזר.

כאשר האלבום המלא הראשון של לינקין פארקתיאוריה היברידיתירדתי באוקטובר 2000, בדיוק נכנסתי לכיתה ז' בחטיבת ביניים חדשה. הייתי בן 13, וניסיתי נואשות להתרחק מהג'וקים וההכנות, ובמקביל ניסיתי להשיג את הסכמת המחליקים והמוזרים.

בכניסה לבית הספר החדש הזה, התברר שהדברים שונים. כולם הסתובבו בקבוצות מופרדות. היו קליקות, וילדים קראו אחד לשני "preppy" בתור דיס. קווים נמתחו בחול, ומלחמה חברתית מלאה התלקחה, הניזונה מהורמונים משתוללים ואינטראקציות חברתיות מביכות.

אם היה משהו אחד שרציתי להיות בגיל הזה, זה היה שונה. רציתי להיות מגניב, אבל בהחלט לא רציתי להיות מזוהה עם הילדים שהוריהם הורידו 60 דולר על חולצת אברקרומבי ופיץ'. כשכולם נאבקו למצוא מה מגניב ומה לא, טרנד הנו מטאל והרוק האלטרנטיבי שגשג בתעשיית המוזיקה.

עליית המיינסטרים של רוק אלטרנטיבי ונו מטאל הראתה לי לילד בן 13 שזה בסדר להתלבש בשחור, לקנות ב-Hot Topic ולצבוע את השיער שלי. לינקין פארק והאלבום המצליח בטירוףתיאוריה היברידיתהיה ההיכרות שלי עם העולם החדש הזה.

קל להסתכל אחורה על התקופה ולרצות להתחבא מתחת לסלע מהכמות העצומה של ההתכווצות. המוזיקה מביכה כמו רוב בני הנוער בתחילת המאה. זה תערובת של רוק אלטרנטיבי כבד וראפ, המילים צ'יזיות, ודיסטורשן הגיטרה נדחק לרמה מצחיקה. אבל זה היה כועס, זה היה "עצבני", וזו הייתה המוזיקה המושלמת לילדים מבולבלים שהרגישו שאף אחד לא הבין אותם.

שלב הנו מטאל המביך שלי היה קצר מאוד. בכיתה ח', הטעם המוזיקלי שלי ירד מעט, והתחלתי להאזין לעוד פאנק ופופ פאנק. אבל השלב המוזר הזה כשהייתי בהרכב כמו לינקין פארק, קורן ודפטונס עזר לי להבין מי אני ומי אני רוצה להיות.

ביום חמישי התפרסמה חדשות כי זמר לינקין פארק צ'סטר בנינגטון מת בהתאבדות. הייתי המום באופן בלתי צפוי בעצב ובנוסטלגיה. לא חשבתי על הלהקה הרבה שנים, מלבד הופעת קריוקי מדי פעם של "In The End".

אבל כששמעתי את החדשות על מותו של בנינגטון, זה הזכיר לי שהוא ולינקין פארק עזרו לאינספור מוזרים, פריקים וגיקים כמוני לצאת מהקונכייה שלהם על ידי הכנסת צורה חדשה של רוק למיינסטרים. לינקין פארק הראה לי שלהיות מוזר זה סוג של מגניב משלו, וזה בסדר לא להשתלב עם כולם בבית הספר.