שלושה מהקטלניים ביותרירי המוניבהיסטוריה המודרנית של ארה"ב התרחשו מאז שסטפני תומפסון עברה מדנבר ללונדון לפני שישה חודשים כדי ללמוד בחו"ל. עם אוקיינוס ​​שמפריד בינה לבין המדינה שהיא מכנה בית, תומפסון אומרת שהיא מרגישה חסרת אונים מול מגיפת האלימות הנשקית של אמריקה.

זו הסיבה שתומפסון בן ה-24 ושני חברים אמריקאים לכיתה בבית הספר לכלכלה בלונדון - סטיבן פדואנו ודיוויד סקולן - התגייסו יחד כדי לארגן את בריטניהצעדה לחיינו. ביום שבת ה-24 במרץ, תושבי לונדון יתאספו ליד הדגל האמריקני מחוץ לשגרירות ארה"ב בלונדון כדי להראות סולידריות עם סטודנטים שצועדים לוושינגטון די.סי. כדי לדרוש חקיקה להפסקת ירי נוסף.

הסיפור של תומפסון עצמו הוא סיפור מוכר. כזה שלא שונה מסיפוריהם של אינספור אחרים שהשתתפו בצעדות בלמעלה מ-730 מקומות ברחבי העולם.

"מדינת הבית שלי [קולורדו] הייתה האתר של לא מעט יריות המוניות ידועות לשמצה, כולל הירי בתיאטרון אורורה וצילומי בית ספר קולומביין", אומר תומפסון. "בשתי ההתקפות האלה, אנשים בקהילה שלי הושפעו ישירות. היו לי חברים לכיתה שלמדו בתיכון קולומביין או הלכו באופן קבוע לקולנוע אורורה הזה".

תומפסון אומר ש"לרוב האמריקנים יש סיפורים דומים על הקהילות והחיים שלהם שהושפעו מהאלימות חסרת ההיגיון הזו". מה שתומפסון עדיין לא יכול להבין הוא איך אנשים "עושים פעולות יומיומיות רגילות כאלה" כמו לימודים בבית ספר או ללכת לקולנוע, עלולים להיות "מותקפים עם אנשים עם רובים". אבל, היא אומרת שמה שמכעיס אפילו יותר הוא שהירי האלה "פשוט ממשיכים לקרות".

"אחד הדברים המתסכלים ביותר בכל מתקפה היה כמה מהר היא דעכה מתשומת לב ציבורית או מפעולות חקיקה", היא אומרת. "תהיה התפרצות של אהדה אבל לא תהיה פעולה ממשית כדי לנסות למנוע פיגועים".

אבל מאז שעבר ללונדון, התסכול של תומפסון מהיעדר חקיקה לפיקוח על נשק גדל. "התסכול שלי מחוסר מעש רק גדל מאז שהייתי בחו"ל", היא אומרת. "מאז הגעתו ללונדון לפני שישה חודשים היו שלושה מקרי ירי המוניים - לאס וגאס, ניו יורק, סאתרלנד ספרינגס, טקסס ופארקלנד, פלורידה". היא אמרה שהיא מרגישה "חסרת תקווה להיות רחוקה מהבית ולא יכולה לשנות דבר".

אבל מאז הירי בבית הספר התיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס בפארקלנד, פלורידה, ב-14 בפברואר, שבו נהרגו 17 בני אדם, תומפסון אומר שחל "שינוי בחשיבה".

"ניצולי הסטודנטים הובילו את הדרך לומר שדי", אומר תומפסון. היא וחברותיה קיבלו השראה רבה מחוסר הנכונות של ניצולי פארקלנד לתת זמן שידור נוסף לטענה שירי המוני הם "בלתי נמנעים", אומר תומפסון.

"בדומה לשורשי המחאה האמריקאית, רצינו להשאיר אותה מבוססת על סטודנטים בתכנון וביישום", היא אומרת. אבל, הם גם קיבלו עזרה ועצות מאמנסטי אינטרנשיונל בריטניה וממארגני מצעד הנשים בבריטניה, כמו גם מדמוקרטים בחו"ל.

סטיבן פאדואנו בן ה-23, הניו יורקי, שמארגן את הצעדה עם חברו לכיתה ל-LSE תומפסון, אומר שהוא צועד כי הוא מוצא את זה "לא מקובל" שהוא כבר לא מרגיש בטוח בכיתה, בבתי קולנוע, בכנסייה ואפילו בבית.

"היום יש לי סיבה טובה לדאוג כשדלת כיתה נפתחת, או כשמישהו נכנס לתיאטרון באמצע הסרט", אומר פאדואנו. "יש לי סיבה טובה לדאוג לגבי בית הספר והכנסייה שאליהם הלכתי כשגדלתי. יש לי סיבה טובה להרגיש לא בטוח כשאני בבית".

אבל, פאדואנו כבר לא מוכן לקבל את זה כסטטוס קוו. "זה לא מקובל. אני צועד כי אני מוצא שזה לא מקובל", הוא אומר. הוא רוצה להעביר לוושינגטון מסר ברור ש"זה - וחקיקת הנשק הרפה שמאפשרת זאת - חייבים להשתנות".

פאדואנו אומר שיש גם סיבה מעשית לכך שלונדון צועדת בסולידריות עם ארה"ב. "יש נגמרושניים וחצי מיליון אמריקאיםשחיים בחו"ל ורשומים להצביע", הוא אומר. "אם אנחנו רוצים שחקיקת הנשק בארה"ב תשתנה, אנחנו צריכים להביא את כולם לשיחה - כולל הגולים בלונדון".

צעדת חיינו של לונדוןיתקיים מ-11:50 בבוקר מחוץ לשגרירות ארה"ב ב-Nine Elms Lane בלונדון ב-24 במרץ.