אם גדלת בשנות ה-90, רוב הסיכויים שאתה מזההמארה ווילסון. כוכב הקלאסיקות המשפחתיות כגוןמטילדה,גברת דאוטפיירונס ברחוב 34אולי מעולם לא היה שם בית, אבל עבודתה הייתה אהובה על אינספור ילדים ומשפחות כשההיפסטרים של המילניום של ימינו עדיין התלבשו עם הפלנל והסרבל שלהם במגרש המשחקים של בית הספר היסודי.

למרות שווילסון יצרה לא מעט תפקידים בלתי נשכחים, היא דילגה על שלב כוכבי הילדים המובהקים, והופיעה איתה שוב בעין הציבוריתחשבון טוויטר פופולריוקריירה חדשה בכתיבה, קומדיה ועבודת קריינות. אז מה נדרש כדי לעבור ממטילדה עצמה לסלבריטאי אינטרנטי קטין? ווילסון מכסה את המסע הזה בספר הזיכרונות החדש שלהאיפה אני עכשיו? סיפורים אמיתיים על ילדות ותהילה מקרית.MashReadsקרא את ספר הזיכרונות ודיבר עם ווילסון על מה שנדרש כדי לכתוב אותו, למה היא בחרה לכלול את הסיפורים שעשתה, ומה באמת אומר הביטוי על מעיל הספר שלה "אפלולית מאושר".

הנה שבע סיבות מדוע הספר הזה צריך להיות אחד מקריאת החובה שלך בסתיו.

וילסון היה מוכן לכתוב את הספר הזה במשך שנים

ההחלטה לכתוב ספר זיכרונות הייתה קלה עבור וילסון. "אני חושבת שהיה חלק בי שתמיד כתב את הספר הזה, כי תמיד רציתי להסביר את עצמי", אמרהMashReads. "הרגשתי שבעיני הציבור אנשים ראו רק חלק מהחיים שלי. ולפעמים רציתי שהם יראו רק חלק מהחיים שלי. אבל היו דברים שרציתי שאנשים ידעו".

זה היה יותר מסתם לתת לאנשים לדעת "מה קרה בין הערכים ב-IMDB", כדברי וילסון, אלא כדרך להראות למעריצים מי היא במציאות ו"להשתלט על החיים שלי וכדי להחזיר אותם".

אבל בסופו של דבר, ווילסון הוא פשוט מספר סיפורים טבעי. "אני אוהב לספר סיפורים, ואני אוהב לספר סיפורים על עצמי, ואם אנשים הולכים להקשיב לי מספר סיפורים, אני בהחלט אספר אותם."

היא נעשית די אישית

כשזה הגיע לספר את הסיפורים בספרה, וילסון רצתה לוודא שלכל עמוד יש מטרה. "זה בהחלט היה דאגה שלי, האם זה משהו שאנשים יוכלו להבין ולהתייחס אליו?"

"אם זה אישי, האם זה אישי במובן מסוים, כמו לדבר על המוות של אמי". למרות שהיא היססה בהתחלה, וילסון הבינה את ההשלכות הרחבות יותר של מספר הסיפורים האישיים הללו. "חשבתי רגע, כמה אנשים הושפעו ממוות? כולם, ממש כולם הושפעו ממוות. וכמה אנשים נפגעו מסרטן? רוב האנשים. אז למרות שזה מצער, למרות שזה מבאס, זה בהחלט הולך לעזור לאנשים, כנראה גורם לאנשים להרגיש פחות לבד אם אדבר על זה".

בעוד ווילסון מעריכה את הפרטיות שלה, במיוחד בעידן המדיה החברתית ועם ההיסטוריה שלה כסלבריטאית הוליוודית, הזמן שלה בעין הציבורית עזר לה למצוא איזון במה שהיא חולקת. "אתה לומד אילו דברים להעריך ואיזה דברים לשמור לעצמך. כתבתי את [הספר] מתוך מחשבה על דחיפות: אלה הדברים שאני צריך לומר, אני באמת צריך לדבר על המראה, והאופן שבו אני נראה משפיע על שלי הקריירה, ורציתי גם לדבר על איך שחווית אובדן השפיעה עליי, והייתי צריכה לדבר על ההפרעה האובססיבית הכפייתית שלי ואז, משם זה היה בסדר, מה זה גם כיף חיבור אבל סיפור התחלה, אמצע, סוף מה זה רגע מהנה בחיים שלי שבו דברים התאחדו בצורה מעניינת. ככה החלטתי מה לכתוב?

ולמרות שווילסון מודה שהיא קצת שוטטת, לא היה לה אכפת לקצץ את הסיפורים שלה כדי שיתאימו לציר הזמן (ילדותה והתבגרותה) ולהועיל לקורא. "אומרים להרוג את יקיריכם אבל אני לא אוהב את זה; אני חושב שזה יותר כמו להסתפר ליקיריכם. גזזו את יקיריכם. אתם נותנים ליקירכם תספורת כדי שתוכלו לראות את עיניו."

היא מכסה את הדברים הקשים, כמו ההיסטוריה שלה עם OCD

"זה היה אחד הפרקים הקשים יותר לכתיבה, רק בגלל שאני מרגיש שהלוואי שהייתי מקבל עזרה בגיל צעיר יותר", הסביר ווילסון, "אבל התרחש כל כך הרבה בחיי ובחיי המשפחה שלי שזה פשוט לא היה אפשרי באותו זמן." אבל העברת הסיפור שלה לציבור חשובה לווילסון, והיא תואמת את הקריטריונים שלה להיות ניתנים ליחס וגם מועיל.

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על מחלות נפש בצורה הרבה יותר נפוצה, כמו שאתה אומר 'אוי היי, שברתי את הרגל ואני צריך לעשות פיזיותרפיה בשביל זה'. אתה יכול להיות כמו 'יש לי התקפי פאניקה ואני לוקח תרופות בשבילם ואני צריך לעשות תרגילי נשימה'... צריך לדבר על זה ולא לראות בזה כישלון אישי".

ולמרות שהיא לא כתבה את ספר הזיכרונות עבור קתרזיס, היא הרגישה את זה במהלך התהליך. "זה בהחלט עזר וזה אכן שם את הדברים בפרספקטיבה. ואני מרגישה קצת יותר שיש לי משהו שם שמדבר עבורי ומי שאני כאדם. זה קצת מסביר מי אני".

ברור שהיא מדברת על מטילדה

הפופולרי ביותר - ללא ספק - מבין תפקידי המשחק של וילסון היה הדמות הראשית במטילדה, העיבוד לרומן הילדים האהוב שהפך מאז למוערץ בפני עצמו.

"אנשים אוהבים את מתילדה. מטילדה היא דמות הכת הזו. אני חושב שבמשך הרבה מאוד זמן הייתי מבולבל לגבי הרגשות שלי כלפי מתילדה, הרגשות שלי לגבי היותי מתילדה. הרגשתי כאילו אני לא יכול לנצח: אם הייתי מדבר עליה, אנשים היו אומרים למה אתה עדיין מעלה את זה, ואם לא הייתי חושב שאני כפוי טובה. זה הרגיש כאילו זה היה קו ממש קשה ללכת, והוא עדיין כזה במידה מסוימת". אבל לווילסון יש פרספקטיבה נפלאה על תקופתה כמתילדה. "אהבתי להיות מטילדה ואהבתי לעבוד עם כולם.מטילדה. יש לי זכרונות משמחים מזה, במיוחד מכיוון שזו הייתה תקופה קשה בחיי כי אמא שלי הייתה חולה. אני שמח לדבר על מטילדה. וזה כנראה האהוב עליי מבין הסרטים שעשיתי. זה היה האהוב עלי גם לסרט".

הדבר היחיד שבאמת מפריע לה עכשיו בלדבר עם מעריצים על מתילדה הוא כשהם לא זוכרים את המסרים האמיתיים של הסרט.

"אני חושב שבאמת הדבר היחיד שמפריע לי זה כשאנשים סוג של לוקחים ממנו את המסרים שלהם, כשכל מה שהם זוכרים זה 'אוי כוחות קסם'. אני כאילו כל העניין של כוחות הקסם הוא אלגורי, חבר'ה זה הכל על למצוא כוח בתוככם ולהשתמש בזה עם ידע ואנשים שאכפת להם מכם ולתעל תסכול לדבר חיובי, ויש שם מסר עמוק יותר, חבר'ה!' אבל כשכל מה שהם רוצים לדבר עליו זה איך עשית את זבוב הגזר, אני כאילו שמח שאהבת את זה אבל הלוואי שהשאר היה דבק גם איתך."

אז אל תדאג אם אי פעם תספר לווילסון מה הייתה משמעותה של מתילדה עבורך. "זה אומר הרבה שלאנשים אכפת ממנה כל כך, ושהיא הדהדה עם כל כך הרבה אנשים. זה דבר חזק וזה משהו שאני מבין בכל יום".

וכמובן, היא מדברת על רובין וויליאמס

לקראת סוף ספר הזיכרונות שלה, ווילסון מציגה חיבור שכתבה בבלוג שלה לאחר מותו של השחקן רובין וויליאמס. "הצעתי את הספר כשהוא מת, וכבר הגשתי דברים. אבל כתבתי את הקטע הזה, ובהתחלה לא התכוונתי שהוא יגיע לשום מקום מלבד הבלוג שלי, אבל אזהחיה היומיתהרים את זה וזה נצפה על ידי הרבה אנשים. ממש התרגשתי מההשתפכות אחרי מותו".

בעוד שבמקור התכוונה להשתמש רק בסיפורים חדשים ולא פורסמו בספרה, וילסון הרגישה נאלצת לכלול משהו על וויליאמס. "רציתי פרק נפרד שיוקדש רק לזכרונות שלי ממנו, וכולל את הקטע הזה שכתבתי עליו. זה בהחלט היה משהו ששמחתי לכלול כי הוא היה ממש נפלא וממש אדיב, ואני שמח שהיה לו את הזדמנות לגעת בכמה חיים כמוהו."

"הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שכתבתי מאמר על מה הוא התכוון ואיך הוא ישפיע עלי לטובה. אני שמח שיצא לי לכתוב לו כל סוג של מחווה בכלל”.

לזיכרונותיו של ווילסון יש מסר נהדר לקוראים

"אני רוצה שהקוראים יבינו שכולם מרגישים שהם לא במקום לפעמים."

אבל זה שאתה מרגיש לבד לא אומר שאתה יכול להשתמש בזה כנשק. "אם אתה חושב שאתה שונה מכולם, אתה תצטרך להתבונן בעצמך לפעמים כי זה יכול להוביל להעלאה עצמית או לתסביך רדיפה. ואז אתה יכול להצדיק הרבה התנהגות רעה על ידי כך. ו אני לא מדבר על אנשים מודרים, אני מדבר על, 'כולם שונאים אותי, אז אני אהיה מרושע כלפי כולם'." ווילסון מודעת מאוד לנטיית העבר שלה להחליק לתוך "אני לא כמו הגישה של הבנות האחרות", ורוצה להעביר את שיעור הקבלה וההכלה לקוראיה.

"הם צריכים לדעת שהם לא לבד, הם לא לבד בדברים האלה. זה די מבאס לחשוב, 'אוי, אני פחות מיוחד'". אני לא יודע אם אני מעדיף להיות פחות מיוחד או להיות לבד, אני חושב שהייתי מעדיף לא להיות לבד.

זה לא ספר זיכרונות טיפוסי של "הוליווד".

אם לא יכולת לדעת מהטוויטר שלה, ווילסון הוא לא כוכבת הילדים לשעבר הטיפוסית שלך. הסיפורים מתקופתה בלב תעשיית הקולנוע נקראים יותר כמו זיכרונות ילדות של כל אחד, למעט עם יותר דני דה ויטו. "אנשים מניחים [אם] היית בהוליווד, אתה חייב לדעת את כל הדברים העסיסיים האלה, אבל יש הרבה מהוליווד שהיא בעצם די תפלה וכמעט שמרנית במובן מסוים."

אבל ההשפעה של הוליווד על חייו של ווילסון ברורה. "זה לא היה כל כך מה שהוליווד עשתה לי כמו מה שהוליווד עשתה לנפשי... זה לא היה כל כך שהוליווד השתמשה בי והתעללה בי, לעסה-בי-וירקה- אני אאוט, אבל זה השפיע על הדרך שבה אני מסתכל על עצמי".

כיום וילסון שמח לעבוד ככותב ושחקן קריינות, ללא רצון לקפוץ חזרה לסרטים או לזכות בעוד תהילה. "אני לא חושב שאני צריך להיות יותר מפורסם, אני מרוצה מהרמה שאני נמצא בה, להיות מישהו שבאמת אומר משהו לאנשים מסוימים".

לאותם מבצעים שואפים, יש לה טיפת חוכמה אחת: "אני תמיד אומרת את שאלת חטיבת הביניים: אם לעולם לא היית יכול לנגן בפני קהל גדול יותר מהאולם שלך בחטיבת הביניים, האם היית עדיין רוצה לעשות את זה? ואם הם עדיין רוצים? תעשה את זה אז זה אומר שהם אמן אמיתי אז זה אומר שהם רק רוצים להיות מפורסמים אתה לא יכול לרדוף אחרי תהילה כי זה משהו שמגיע וזה משהו שאתה לא יכול להחזיק בו ארוך מאוד."

"שחקן מצליח הוא שחקן עובד, או קומדיה או סופר. כל עוד אתה מצליח לעשות את הדבר שאתה אוהב, אתה מצליח".

למרות שהעריכה של ספרה מתייחסת לחייו של וילסון כאל "ערפול מאושר", היא הבהירה. "אני חי את החיים שלי ואני חי אותם בשבילי, וזה נחמד. זו הגרסה שלי לאפלולית. ערפול יחסי הוא כנראה מונח טוב יותר".