כשמלאו לי 11, השתמשתי בכסף יום ההולדת שלי כדי לקנות נגן תקליטורים נייד. ווקמן או מקבילה מחוץ למותג הייתה רכישה נפוצה לצעירים בשנת 2002, אבל הקנייה שלי הרגישה מיוחדת במיוחד. המשמעות של נגן תקליטורים משלי הייתה לי סוף סוף גישה לאוסף המוזיקה של אבא שלי, שחי במגדל שחור בסלון שלנו והיה עמוס במאות אלבומים עטופים בתכשיטים.

האלבום הראשון שחטפתי מהמדפים להאזנה פרטית היה של מייקל ג'קסוןמוֹתְחָן. לחצתי על play והמוזיקה שלו הרגישה כמו חשמל.

בזמנו לא ידעתי שאני מאזין לאלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים, רק שהמוזיקה הייתה מהסוג הטוב של טוב. עברתי במהירותרַע, קפץ קדימה אל ה-אז שוחרר לאחרונהבלתי מנוצח, ושילב לגמרי את ג'קסון בעולם הקולי שלי. דוח הספר שלי בכיתה ח' על SE Hinton'sהאאוטסיידריםכללה הופעה של "Beat It". למדתי את ריקוד "מותחן" עם אמא שלי לרגל ליל כל הקדושים. ופיתחתי בלי סוף את ההרמוניות של "פושע חלק" בתורת המוזיקה.

כשגדלתי לאהוב את המוזיקה של ג'קסון, המוניטין שלו היה משפיל. בשנת 2005, כשהייתי בן 14, התיק השני של ג'קסון על התעללות מינית בילדים שלט במהדורות החדשות ובכותרות הצהובונים. המקרה היה מעניין ומבלבל כאחד. גיבוש דעה על ג'קסון בזמן שעדיין אהבתי את המוזיקה שלו הרגיש כמו יותר ממה שציפו ממני בגיל העשרה, אבל הדיאלוג סביבו הרגיש מוסרי, לא מוזיקלי.

ניסיתי, כנראה די קצר, להבין את מהות הפשע שלו, אבל אוצר המילים לסוג כזה של כאב היה מעבר לי. כשג'קסון זוכה מרוב ספק ממלעיזיו, משהו התפצל במוחי; לנצח לאחר המקרה, שמרתי על תודעה כפולה לגביו. חייתי בעולם שבו הוא גם עשה וגם לא עשה את מה שהואשם בו, סוג של מתעלל של שרדינגר שאפשר לאהוב ולחשוד בו זמנית.

בשבילי, בצעירותי, ג'קסון היה אדם מוזר שעשה דברים מוזרים, שהחינוך שלו אולי עיקם את הבנתו לגבי גבולות והשלכות. הוא גרם לכאב אך לא התכוון לכך, ואולי אף פעם לא עשה זאת כלל.

עוזבים את ארץ לעולם לאהרסה את הנוחות של אותה מסגרת נפשית, שאני מזהה כעת כפחדנית וילדותית.

לאחר שצפיתי בוויד רובסון וג'יימס סאפצ'וק מתארים את הפרטים של ההתעללות המינית לכאורה שלהם בידיו של ג'קסון, מצאתי שזה בלתי אפשרי לקיים דואליות כלשהי לגבי דמותו, כי לא הייתה כזו במעשיו. התנהגותו של ג'קסון, כמתואר בעוזבים את ארץ לעולם לא, אינו זה של תמהוני מטומטם שלקח בחזרה את ילדותו הגנובה בכך שהקיף את עצמו בילדים. זוהי התנהגות של מתעלל סדרתי מחושב שהיה מודע במאה אחוז לטעות בהתעללותו.

יש רגעים רבים בסרט התיעודי של HBO שגרמו לי לרעוד מאימה, הן בגלל הגברים שעברו התעללות והן בגלל השיתוף השבור שלי בתמיכה במתעלל הנאשם. התיאור של רובסון להרגיש את איבר מינו הבוגר של ג'קסון בפיו בן השבע הוא פרט מוחץ שאני לא יכול למחוק ממוחי. כך גם המראה של טבעת היהלום של Safechuck מ"חתונתו" המתועבת עם ג'קסון, כל כך קטנה שהוא יכול לאזן אותה רק עכשיו על קצה אצבעו הבוגרת.

דרך כל זה, ישנה ההבנה שג'קסון לא רק התעלל בנערים האלה, אלא יצר סביבו מערכת שהעבירה עוד ילדים למיטתו. ג'קסון חישב את הדימוי האישי שלו כדי לפנות לילדים קטנים, הפנה את קורבנותיו נגד הוריהם,תרגל תרגילים שבהם נער צעיר יכול להתלבש במהירות למקרה שהאונס שלו יופסק, והורה לקורבן להשמיד ראיות לאונס אנאלי שלו.

מובן מאליו שאני מאמין לרובסון וסאפצ'וק. אני גם מאמין שכל המאשימים הקודמים של ג'קסון שהתייצבו בבית המשפט ונפסלו באכזריות את האמיתות שלהם. אני אאמין למי שיבוא עם הסיפורים שלהם, ואאמין לאחרים היפותטיים, גם אם ישתקו.

זה טיפשי להאמין בשלב זה שמישהו ישקר לגבי מה שרובסון וסאפצ'וק חשפו. אין מה להרוויח מהותית מההופעה שלהםעוזבים את ארץ לעולם לא, וההשפעות לכל החיים של התעללות מינית מסבירות הרבה מהסיבה ששני הגברים האלה בילו כל כך הרבה עשורים בהגנה על הגבר שגנב מהם כל כך הרבה. כשמסתכלים בעיניהם כשהם מספרים על ההתעללות שלהם ורואים איך כבר עכשיו הם מתמודדים עם מה שקרה להם, אי אפשר שלא לראות את הילדים שהם היו ואת ההפרות שהם סבלו.

כל מה בחייו של מייקל ג'קסון שירת את ההרגל לכאורה שלו להתעלל. ממלכת הפופ שלו נבנתה על גבם של תינוקות שעברו טראומה. אני לא יכול להרגיש כמו אדם טוב ולראות שום ניואנס בזה.

כל אחד יכול לקחת ממנו כל מה שהוא רוצהעוזבים את ארץ לעולם לא. כל אחד יכול לצפות בו, או לא לצפות בו, להאמין או לא, למחות על זה או לא. אבל נקודת המבט שלי היא של מישהו שהאידיאלים של סלבריטאיות ומצפון שלו התערערו בגלל קיומו.

אני לא יכול לקחת בחזרה את הריגוש בלהיות צעיר יותר, תמים, ומאוהב מהמוזיקה של מייקל ג'קסון, אבל אני יכול כמבוגר לזהות שהוא הסיר את הנעורים, התמימות ואהבת החיים מהקורבנות שלו. זה לא היה צריך לקחת עדעוזבים את ארץ לעולם לאלהדיח את מלך הפופ, אבל הפרט הנורא והכנה שלו על הפשעים של ג'קסון שינה לחלוטין את הנאמנות שלי.