שמתי לב למשהו כשאני פותח את אפליקציית האינסטגרם שלי ב-7 בבוקר ומתחיל לדפדף בסיפורים של חבר שלי: טרנד חדש צץ. תמונה נועזת ומוזרה - לפעמים ורד ססגוני או דמויות רוויות מדי מפו הדוב או דולפין, קופץ דרך אוקיינוס ​​של נצנצים - מלווה שורת טקסט.

לפעמים הטקסט מונפש, אם כי לא תמיד. לפעמים הטקסט הוא אישור: "אני בוס בייבי." לפעמים זה, ובכן, שונה: "צפרדעים הן באופן טבעי הומואים, מתוקה." אבל יש משהו שתמיד יש בו: תמונה, מלווה בשורת טקסט מצחיקה. יש אנשים שקוראים לזה פרסום חרא של מוטיבציה.

ההיגיון שמאחורי מדוע הפוסטים הללו מצליחים כל כך בפלטפורמה אינם פשוטים כמעט כמו הטקסט שמלווה את הממים הללו. זה יכול להיות בגלל שאנשים אוהבים את הסאטירה, או בגלל שזו דרך מועילה להתמודד עם חוסר הביטחון שלנו, או בגלל שאנחנו מוצאים את זה באמת מעורר מוטיבציה, או אולי סתם בגלל שאנחנו עייפים וזה כיף.

קאט פרייז'ר, יוצרת בת 30 מלאס וגאס, עושה את אלה עבור כ-150,000 עוקבים שלה באינסטגרם. אולי אתה מכיר אותה בתור @טקסט מונפש- אבי שלה הוא דולפין מונפש עם אוזניות - שם היא מפרסמת, ניחשתם נכון, טקסט מונפש. היא סיפרה ל-Mashable שהחלה ליצור פוסטים של טקסט ב-Tumblr שלה בזמן שהיא למדה בקולג', ובסופו של דבר למדה להנפיש את הטקסט. היא למדה עיצוב גרפי ותאוריה ביקורתית, אבל רק רצתה לקחת קצת זמן כדי ליצור אמנות שהיא "סוג של מינימלית ומשעממת", משהו שהיא כינתה "ממש שונה וגבולית מכוערת".

"אז התחלתי פשוט לפרסם בטאמבלר ציטוטים מקליפים וסתם כמה בדיחות שהיו לי באמצעות טקסטים תלת מימדיים, וזה היה גם בתקופה שבה מצאתיארכיאולוגיה באינטרנט, שבעצם מאחסן הרבה ישןאתרי GeoCitiesבתחילת שנות ה-2000", אמר פרייז'ר. "ושמתי לב שרבים מהם השתמשו באמנות מילים בתלת מימד. אז מצאתי את התוכנית שהם השתמשו בה כדי ליצור את אלה, ופשוט פרסמתי ב-Tumblr. ובכנות, ברגע שהתחלתי לפרסם אנשים ביקשו [עריכות משלהם], אז זה הפך להיות כמו דף בקשות, בניגוד לבדיחות שלי לייק באינטרנט."

בקשות החלו להציף. בסופו של דבר, היא הפנתה את חשבון האינסטגרם שלה כדי לפרסם את הפוסטים המשולבים ב-Tumblr שלה,בלוג באותו שם. ובקרוב, היא התחילה להנפיש את הפוסטים האלה כדי להוסיף "קצת יותר עומק".

"במקום לעשות משהו שהוא כמו 'לא להיות פוליטי, אלא מה ה-F' הוא דייסת שיבולת שועל, כפוסט טקסט בלבד, חשבתי שזה יהיה מצחיק אם אוכל להתחיל להשתמש בתמונות מלאי", אמרה פרייז'ר על השינויים שהיא עשתה. שנעשתה בתוך דף העבודה שלה וממים משלה. "וזה היה גם בתקופה שהתחלתי לראות דפי ממים אחרים משתמשים בצילומי מלאי סטטיים יחד עם טקסט."

קשה לתאר פוסטים מהסוג הזה, אבל קשה לתאר כמעט כל טרנד ממים מוצלח כשהוא צץ ללקסיקון הציבורי הרחב. פרייז'ר חשבה שתיאור ששמעה - "פרסום חרא מוטיבציוני" - עובד כמתאר טוב של עבודתה.

"ראיתי פוסט שלשום שהיה, אני חושב שהיה עליו, כמו עכברוש או משהו ממש מוזר, והוא אמר, 'אל תהרוס את ההתכווצות, תשמיד את החלק בך שמתכווץ'", אמר פרייז'ר. . "ואני אוהב את זה כי זה בדיוק מה שזה. זו תחושה של להיות מאוד מודע לעצמך ולשבור למה אתה חושב ככה על דברים ולעשות מזה צחוק".

מאטס אנדרסן, המוח בן ה-21 מאחורי @הצהרותמתוך אוסלו, נורבגיה, יוצר עבודה דומה לפרייז'ר. אבל הוא לא בטוח שפוסטים חרא באמת מקיפים את הפוסטים שלו בגלל "כמה זמן אני מבזבז על יצירת התמונות האלה", שהוא לא בטוח מתיישב עם הנחות ה"איכות הנמוכה יותר" שמגיעות עם לקרוא למשהו חרא.

"אבל כמובן שאני לא טיפש, אז אני מבין שאנשים יראו את [החשבון שלי כפוסט חרא] כי היבט של החשבון הזה של האסתטיקה הזה הוא שזה נראה זול. זה נראה כאילו זה נלקח ישירות מהאינטרנט. וזה הוא כמובן היבט חשוב מאוד של החשבון אז אני לא אזניח את התיאור הזה של החשבון, כמובן, אני חושב שזה נהדר למעשה", אמר אנדרסן ל-Mashable. "אבל הייתי מתאר את זה כאיזה ​​חרא מטורף, באמת. סתם איזה חרא מטורף."

אבל לא משנה איך תקראו לזה, ההשפעה זהה. פרייז'ר ואנדרסן יוצרים עבודה שהם חושבים עליה כדבר אחד, והקהל לוקח אותה ורץ איתה. פרייז'ר אומרת שהיא יוצרת "דברים שלדעתי כל כך קשה לאנשים לומר במפורש, ואז מצמידים אותם למשהו שנראה אבסורדי או נרקיסיסטי לחלוטין. זה דבר מרומם, אבל זה מושרש בדבר מאוד אמיתי שאנשים הולכים אליו. בְּאֶמצָעוּת."

"זה מוזר כי ליצור לי טקסט אנימציה זה לא - אני לא מסתכל על זה כמשהו שאני צריך לעשות. זה משהו שקצת מסיח את דעתי מכל מה שאני מדבר עליו... זה כמעט מאפשר לי לעשות טוב. לעבד אותו דרך יצירתו", אמר פרייז'ר. "והאמת כשאני משחררת לי את זה, זה בערך כמו לשחרר את זה מעצמי לעולם. וזה משהו שהכרתי ואני מרגיש קצת יותר קל ואני מקבל את השאלה הזו הרבה כי אני חושב בתור חבר קהל, החוויה שלך עם מה שאני עושה שונה משלי כאדם שעומד מאחוריו."

ואנדרסן מרגיש באופן דומה - האופן שבו הוא מרגיש לגבי משהו בזמן שהוא יוצר אותו לא בהכרח תואם את מה שהקהל לוקח איתו.

"הסיבה שהתחלתי את זה הייתה כי הרגשתי השראה יצירתית, השראה אמנותית, ורציתי לעשות משהו בעל אופי אמנותי. וככה זה לעתים קרובות עם אמנות, לאמן יש קריאה משלו לתוכו. והקהל יש הקריאה שלהם, ההבנה שלהם", אמר אנדרסן על עבודתו שלו. "אני לא חושב ש[הכוונה שלי] חשובה כי מה שחשוב זה הצופים, איך הם קוראים את זה? איך הם מבינים את זה? לכל אחד יש הבנה משלו של הפוסט הזה. חלק חושבים שזה סאטירה או אירוני, חלק חושבים שזה רציני".

לא משנה כוונתם, אנשים אוהבים את זה. פרייז'ר אומרת שהיא חושבת שאנשים נמשכים ליצירה כל כך בגלל "חוסר המודעות העצמית המוחלט שלה". האמנות שלה, ודפי אמנות אחרים כמוהם, מתקשרים "את היכולת להיות פגיע ועדיין להרגיש שאתה החרא במצב נורא".

"זה משהו שקשה לי לתאר", אמרה, לפני שהצביעה על פוסט מוצלח אחר, שאומר "כלבות רעות הולכות לטיפול". היא לוקחת משהו שאפשר לראות בצורה שלילית - טיפול - ומשותפת אותו למשהו חיובי ללא ספק - שהיא כלבה רעה.

"זה משהו שבדרך כלל נתפס כשלילי או משהו שמכשיל אותך כאדם, אבל הגדרה מחדש של זה על ידי שימוש בסלנג באינטרנט או שימוש במשהו מאוד מתרברב להעיר על משהו שמישהו באמת עובר או מתקשה לעבור "אמר פרייז'ר. היא הוסיפה כי היא חושבת שאנשים נמשכים לראשונה לעבודתה בזכות "העצב והפגיעות שמושכים אנשים פנימה". והיא מקווה שכשהם יסתכלו על זה, הם מרגישים שזה לא כל כך נורא. "ואתה יכול פשוט לאהוב, לסלוח על זה בכל דרך", אמר פרייז'ר.

למשל, בפוסט שלה שאומר "ההורים שלי צריכים טיפול/איך אנחנו מגדירים את זה פטרישיה", ההערות נעות בין "לשבור את המעגל על ​​ידי ללכת לטיפול לפני שיש לי ילדים כדי שהם לא יצטרכו להתמודד עם החרא שעשיתי" ועד "אני פטרישיה".

אנדרסן אומר שהוא חושב שאנשים כל כך נמשכים ליצירה מסיבות שונות: בגלל שזה מצחיק אותם, או בגלל שזה גורם להם לחשוב, או בגלל שזה גורם להם לשקול מחדש משהו.

"הנקודה היא שאני רוצה להעלות על הדעת מהקהל תגובה רגשית. אני רוצה שהם יחשבו בעצמם כדי להרהר בעצמם", אמר אנדרסן. "ואם אני יכול לעזור לעשות משהו שנושא פרי בהתאם לרווחה הנפשית ולגרום לאנשים לדבר על זה, אני חושב שעשיתי משהו נכון. אבל אם הם רק רוצים לצחוק או משהו כזה, זה גם בסדר , כי ככה אני כותב, איך אני עושה את המערכת באופן כללי, יש כל כך הרבה דרכים לפרש את זה".

אנשים מפרשים את זה ככנה, או סאטירה, או מוטיבציה, או, אפילו, רוחנית. אני בעיקר מפרש את זה כ"טוב".