לוס אנג'לס -- מה יותר גרוע, סרט גרוע לחלוטין, או סרט שמפגין פוטנציאל מבריק ובסופו של דבר נופל על פניו?

התשובה של היום היא האחרונה, כילעזאזלזה מתסכל. ואין דוגמה טובה יותר לכמעט-החמצה קורעת שיער מאשרהחבר'ה הנחמדים, האחרון מהכותב/במאי שיין בלאק, שיש לו כמה כאלה לזכותו עכשיו (Kiss Kiss Bang Bang,איירון מן 3).

נמרץ, סלפי ומסוגנן -- ועם תפקיד מושלם עבור המנהיג המשותף ריאן גוסלינג --החבר'ה הנחמדיםלמרבה הצער מקבל מכות בברכיים על ידי פיקחות מסורבלת, תסריט שבנוי על צירופי מקרים מטורפים אחד יותר מדי ודמויות שכמובן מעורבות בבדיחה. (טוב, חוץ מראסל קרואו. הוא בכלל מתלוצץ?)

זה באמת מטריף לשבת על סרט כל כך קרוב להיות גדול -- אנחנו מדברים במרחק יריקה מPulp Fictionאוֹלילות בוגיכאן -- שפשוט ממשיך למעוד על שרוכי הנעליים המרושלים של עצמו.

זה לא אומר שיש להימנע מכך. אִםהחבר'ה הנחמדיםנראה לך כמו זמן טוב, אז זה יהיה - כי בגדול, זה כן.

גוסלינג מגלם בלש פרטי שחוסר האתיקה שלו משתלבת היטב עם שנות ה-70 הפרועות והמתירניות המינית בלוס אנג'לס, שם הוא עוקב אחרי אישה צעירה שעלולה להיות מעורבת במוות בשוגג של כוכבת פורנו. קרואו, בינתיים, מגלם אוכף שנשכר כדי להפיל אותו מהשביל הזה.

כשהאגרוף של קרואו פוגש לראשונה את פניו של גוסלינג,החבר'ה הנחמדיםעדיין מחזיק בכל ההבטחה של צלפים נמרצים מתקופת דיסקו, שלם עם צמד חברים לא תואם ראוינשק קטלני(שבלק כתב כבן עשרים ומשהו, כרטיס ה-VIP שלו להוליווד).

אבל כשהדברים מתפרקים, הכל עלהחבר'ה הנחמדיםנהיה מרוצה מדי מעצמו.

מול מצבים מלחיצים או יוצאי דופן במיוחד, הדמויות משחקות בדיוק את הצד הזה של נונשלנטיות, עיניים צדדיות מתנשאות וחצופות, כשהן באמת צריכות לחטוף את האקדח. כזה הוא האיזון המנוגד למוות של האקשן/קומדיה המודרנית, מקום מעורער שעליו צועדים אנשים כמו קוונטין טרנטינו והאחים כהן על קצות האצבעות במשך עשרות שנים.

שחור מוריד את זהרוֹבשל הזמן, אבל בהיותו מעשה התיל הגבוה, אפילו צעד מוטעה בודד הוא קטלני.החבר'ה הנחמדיםמתנדנד, מחליק ונופל יותר מדי פעמים. (אם כבר מדברים על, נראה שבכל פעם שהחבר'ה האלה נתקעים, הפתרון נופל מהשמיים -- פשוטו כמשמעונופל מהשמיים --לפחות בשלוש דוגמאות בולטות.)

גוסלינג, לפחות, מזהה באיזה סרט הוא נמצא; בתור העין הפרטית הולנד מארס, הוא אחד הדברים שבהםהחבר'ה הנחמדיםשבאמת שר. הוא גס רוח, אלכוהוליסט מוצק, שומר על עצמו לחלוטין ופחדן בגלוי; אף על פי שהוא מפעיל חצוף, תגובותיו החורקות ופעורות העיניים לאבסורד הגואה מערערות בצורה נפלאה את המוניטין של השחקן כחובב לב הוליוודי הידוע בשלגבורה בחיים האמיתיים. בדיוק כמו שהבמאי כנראה התכוון.

לגבי קרואו, ובכן - אתה לא יכול להגיד שהוא לא היה משחק בשביל זה.

בתור ג'קסון הילי, קרואו הוא האיש הסטרייטי, הבחור הקשוח של בחור קשוח, בלתי נרתע ואכזרי ובמידה רבה לא משועשע (אם כי בהחלט לא מעל ליין אחד טוב). אבל להיות גבר סטרייט דורש שכבות משלו של ריחוף, משהו שלקרואו פשוט לא נראה בנפשו.

בהקשר הזה, בלאק הלך על משהו נוגד את האינטואיציה, אבל זה לא משתלם. אולי קרואו מצחיק להסתובב איתו. אולי הוא מהיר חושים ושובב ואפילו טיפש בחיים האמיתיים. סתם בצחוק - ברור שהוא לא אחד מאלה. או לפחות ככה זה מרגיש בצד הזה של המסך, שם קשה שלא להקרין את המהורהרים והלא-משעשעים והטלפונים על זוכה האוסקר שעם כמה קילוגרמים מיותרים נראה כמו ג'ון גודמן כועס יותר.

ברור שיש לו נוכחות במסך, מבין בתזמון קומי וברור שהיה מחויב לזה... פשוט אין לו כל מה שצריך כדי למשוך את הדמות הספציפית הזו בסרט הספציפי הזה. בניגוד לגודמן. מי היה נהדר, דרך אגב.

אנגורי רייס, הנער האוסטרלי שמשחק את בתו בת ה-13 של הולנד מארס, היא נקודת אור. הנוכחות שלה במערבולת הזו של רצח ומהומה ומסיבות פורנו מסוממות מבססת את כל העניין בתחושת ספקנות מסוימת, והכעס שלה עומד בפנינו. למרות שאפילו הדמות שלה סובלת מקצת יותר מדי חוסר נחת - בשלב מסוים היא צופה בסרט איילים כשהיא יושבת ליד הכוכבת שלו, לא נורא - לכלול אותה היה רעיון מצוין.

ושחור עמוס ברעיונות טובים. רעיונות מצחיקים. רעיונות טריים שעל הנייר באמת צריכים לעבוד.

אבל על המסך,החבר'ה הנחמדיםחסר בכל רוטב מיוחד שמחבר את הרעיונות הללו יחדיו. אם אתה רגיש לקונצרנות של פיקחות יתר בסרטים - כפי שתמיד הייתי - בדקתם הרבה לפני הגמר המצויר, הסוף השקרי המגושם והגדרת ההמשך המטופשת.

כן, זה מסתיים בסצנת התקנת המשך, ואפילו זה קצת מודע לעצמו.

יש לך מה להוסיף לסיפור הזה? שתפו אותו בתגובות.