מוּזָרוּתמתחיל בבחירה בלתי אפשרית. אישה לבדה בבית כפרי נידח שומעת דפיקה בדלת. שם, גבר זר עם בהלה במבט מכריז שהיאחוֹבָההניחו לו להיכנס. הוא טוען שראה מישהו מתגנב לביתה, ואומר לה שהיא לא בטוחה. אין לה את הטלפון שלה איתה. והאם החריקה למעלה הייתה פולש? או סתם בית ישן שמתנחל? היא מעזה להישאר בפנים עם איום לא ידוע? או לצאת החוצה עם זר פרוע שנוכחותו מדאיגה כמו המראה שלו?

הסופר/במאי דמיאן מקארתי משכנע את הצופים מההתחלה עם התרחיש המפחיד הזה. אבל אז הוא מקבל תפנית קיצונית. במקום לעקוב אחרי האישה המסכנה הזו בשם דני (קרולין ברקן) בליל של טרור ואיום, הוא מזנק לשנה שלמה לאחר מכן, שם מחפשת אחותה דארסי (גם אותה מגלמת ברקן), מדיום עיוור שבבעלותה חנות מוזרות. להבין בדיוק מה קרה באותו לילה נורא. (ספוילר: זה לא היה טוב.)

הזינוק הזמני הנונשלנטי הזה מוציא את הצופים מאיזון, כמו כשרכבת הרים נוטה בפתאומיות הצידה, מדויקת ומטרידה. כפי שעשה עם הופעת הבכורה שלו בבימוי כוכבים, 2021אזהרה, מקארתי לא משחק לפי כללי האימה הקלישאתיים. אז, מערך חותך מסתובב לסיפור על רוחות רפאים, כישוף, חקירת רצח ונקמה קודרת. אטמוספרי ובלתי צפוי,מוּזָרוּתהוא אוצר נדיר.

על מה מוזרות?

עיקר העלילה עוקב אחר דארסי כשהיא חודרת לביתה המשופץ של אחותה ולחייהם המשופצים של האלמן הצפוף של דני, טד (גווילים לי), וחברתו החדשה, יאנה (קרוליין מנטון). במלאת שנה למותו של דני, דארסי מגיע לביקור בלתי צפוי ומביא ירושה משפחתית יוצאת דופן. כמו באזהרה,דמות מצמררת בעבודת יד משחקת תפקיד מרכזי בסיפור הבית הרדוף של מקארתי. שם, זה היה צעצוע של ארנב משעמם שחבט במצלתיים. (צופים בעלי עיני נשר עשויים לזהות אותו בתצוגה בחנות של דארסי!) פנימהמוּזָרוּת, המלאכה המצמררת היא גבר בגודל מלא, מגולף מעץ, פיו פעור בצרחה אילמת.

מובן, טד לא מתלהב לשמור על הדבר המפחיד הזה. אבל יש לו עבודה בבית המקלט לחזור אליו, אז הוא מתנצל בצורה מביכה, ומשאיר את חברתו המבולבלת בבית לבד עם דארסי ועם התכשיט המטורף שלה. לא עובר זמן רב עד שמתחילים לקרות דברים מטרידים בבית. האם רוח הרפאים של דני רודפת את המקום? האם דארסי משתעשע עם הזוג שנותר בחיים מתוך תחושת גמול מעוותת על שהמשיך כל כך מהר? הוא איש העץבֶּאֱמֶתנע בכוחות עצמו? מכיוון שקסם ומחלות נפש משחקים חלק בסיפור, הכל אפשרי, וזה בדיוק מה שעושהמוּזָרוּתכל כך מרגש.

מהנהן אלאזהרהבצד, הזר בדלת נקרא אולין בולה (טאדג מרפי), בחור עם עין תותבת וסיפור רקע טרגי שנפרש בסרטו הקצר של מקארתי"איך אולין איבד את העין."מעבר להצלבה של אביזרים ודמויות שאולי לא קשורות במפורש, מקארתי מבשלת מותג של אימה מרתקת, מאיימת, וכל כך רקובה מריקבון, עד שאפשר כמעט להריח את הריקבון. כמו דני המסכן, הגיבור שלאזהרה(בגילומו של ג'ונתן פרנץ', מיגַםצץ פנימהמוּזָרוּת) הוצב גם בעמדה מוזרה בתחילת הסרט: הצעת עבודה שאולי נראית מוזרה, אבל נחוצה נואשות. אז מה זה סט של כבלים בין משכורות?

במוּזָרוּת,במקום בית הרוס, ביתו של דני הוא בית ישן היסטורי ששופץ בקפידה. התנגשות של קירות אבן גסים וציורים מודרניים המוצמדים עליהם מראה לא רק את הניגוד של ישן וחדש, אלא גם את העבר של דני שמתנגשת בהווה של יאנה, מחליפתה הצעירה והמחככת. מקארתי מדגיש בצורה חכמה את הדינמיקה הזו בשימוש שלו בצבע. גוונים קרירים כמו האבן הכחולה-אפורה או החולצה הנייבית המבריקה של יאנה מציגים עולם של נימוס, זכאות וסדר לכאורה. אבל ניתזים של דם אדום עז או הצהוב הבוהק של אוהל הגורים שבו דני פעם ישנה בולטים, ומניעים הביתה את הדיסוננס של מעשי אלימות אקראיים בעולם הסביר הזה כביכול. יש אלגנטיות בתוך המוזרות הזו, אפילו בעיצוב של גולם העץ, כשהוא מחובר לבובים של דם, שיער ותמונות משפחתיות. הוא בבת אחת מהמם ומחריד; סטטי בעליל, אך כל כך אמיתי שכאשר יאנה תוחבת את ידה ללא יראת כבוד לפיו הפתוח, גופך עשוי לקרשק מפחד מצפה של נשיכה מסוקסת!

כל פנייה מעוותת נעשית בצורה חלקה, לא רק הודות למיומנות של מקארתי בחידוד הטון, אלא גם באדיבות צוות הרכב שמספק ביצועים מבוססים אך עם עוצמה. כשהוא מושך את החובה הכפולה, ברקן עוברת בחינניות מדני הנינוחה לדרסי המפוקפקת, הגופניות שלה הולכת ומתהדקת ככל שהחיוך הרחב שלה מתהדק לחיוך חד. לי מעורר רוגז עצבני בתור האלמן, משחק את טד כמו מנהל בית ספר יומרני שנמאס לו להרצות לילדים שאין מפלצות מתחת למיטותיהם. מרפי ופרנץ' מתקפלים בשכבות של פחד ובהלה בתפקידים קטנים אך מרכזיים, בעוד שמנטון מספקת חוצפה מתוחכמת שהופכת אותה לסכל חד לדרסי המתוכנן. בסך הכל, מדובר בקאסט של דמויות בגרונו של זו, ומהפנט לחלוטין.

מוזרות היא מקור פראי.

באופן לא ייאמן, מקארתי טווה אלמנטים מז'אנרי אימה רבים. התפאורה המרוחקת והאפשרויות הרפאים נשענות לשטח של בית רדוף רוחות. אבל איש העץ של דארסי נוצר על ידי מכשפה (כך היא אומרת), והטיה את העלילה לקסם אפל. הרצף של דני, עם הבידוד, החדירה והתוצאה המדממת שלו, מתנגן כמו חותך. ואז, הסכסוך המרכזי בין הנשואים הטריים העשויים להיות לבין דארסי מתפרץ בליבה של האימה העממית, שבו אנשי עיר משכילים מגיעים לכפר כפרי ומגחכים על המאמינים (דארסי) ואמונות טפלות לרעתם. אוּלָםמוּזָרוּתלא מרגיש כמו פסטיש. במקום זאת, מקארתי לוקח כל אחד מהאלמנטים הללו ומשתמש בהם כגוון בפלטת האימה הייחודית שלו. הוא ממזג אותם בצורה יפה ומחרידה, מושך אותנו פנימה במיסטיקה שלהם וגורם לנו ליילל עם הגילויים האפלים ביותר שלהם.

צופהמוּזָרוּת, דאגתי לרגע שאין סיכוי שהסרט ישמור על המומנטום האכזרי הזה. זה לא שהסרט מתקדם בטירוף, יותר שהוא צועד. כשמקארתי מגדיר קצב מוכר, הוא יודע שאתה יודע מה יבוא אחר כך. אישה לבד בבית גדול ומפחיד תותקף. גיסה שנרתעה מלבוא לבקר בהחלט תרצה בזמן הכי לא מתאים. ועל ידי המעבר למקצבים האלה כל כך מהר, מקארתי לא משאיר לנו מקום לנשום או לצפות לאן הסיפור יתהפך.

יוצרי קולנוע אחרים עשויים לבקש מאיתנו לעבור בטרילוגיה על כל הסיפור שהוא טווה לסרט אחד של 98 דקות. בקרוב, ההתמקדות היא לא כל כך על מי הרג את דני, אלא איך החיפוש של דארסי להבנה יתנהל עבור כל מי שמעורב מרחוק. והסוף - אני שמח לדווח - חולה כמו שהוא מספק. לא רק בגלל איך העלילה הזו מתפרקת, אלא גם בגלל האופן שבו מקארתי, אחרי שהתרוצץ לנו סביב קווי זמן ותת-ז'אנרים, לוקח את הזמן שלו כדי לספק פעימה אחרונה שמביאה מכה גדולה.

במילה אחת,מוּזָרוּתהוא מדהים.

מוּזָרוּתזורם כעת ב-Shudder.

עדכון: 18 ביולי 2024, 14:05 בצהרייםסקירה זו פורסמה לראשונה ב-9 במרץ 2024, כחלק מהסיקור SXSW 2024 של Mashable. מאז הוא עודכן כדי לשקף את הופעת הבכורה שלו בסטרימינג.