כמעט 30 שנה לאחר שפרוטוקול מונטריאול ציון הדרך נכנס לתוקף כדי להגן על שכבת האוזון הסטרטוספרית של כוכב הלכת שלנו, יש סוף סוף עדויות לכך שהשמיכה המגינה שמגינה עלינו מפני הקרינה האולטרה סגולה המזיקה של השמש מרפאה.

במילים אחרות, האוזון הסטרטוספרי חוזר, מותק... אבל לאט.

ראה גם:

בעוד שהריפוי של שכבת האוזון נמשך זמן רב מהצפוי בתחילה כאשר מדענים הביעו לראשונה את האזעקה לגבי יכולתם של כימיקלים ארוכי חיים, הידועים בשם chlorofluorocarbons או CFCs, לדלדל את שכבת האוזון המגנה, הממצאים החדשים מציעים מקרה נדיר של חיובי. חדשות סביבתיות בתקופה של דאגה גוברת לגבי אתגרים פלנטריים הולכים וגדלים אחרים.

המחקר, שפורסם בכתב העתמַדָעביום חמישי, הובילה סוזן סולומון מ-MIT, חלוצה בחקר האוזון עוד בשנות ה-80, שמצאה קווים רבים של ראיות המצביעות על מגמות ברורות של "ריפוי" בשכבת האוזון מאז ספטמבר 2000, רגע לפני שהחור באוזון מגיע. גודל מרבי שנתי באוקטובר.

חור האוזון האנטארקטי התפתח עקב השימוש ב-CFCs במוצרים יומיומיים, כגון תרסיסים ומקררים. ברגע שהם מגיעים לסטרטוספירה, CFCs יכולים להתפרק, ועל ידי תגובה על חלקיקי עננים בסטרטוספירה הקוטבית ובנוכחות אור שמש, הם יכולים לדלדל כמות גדולה של אוזון.

מדענים זיהו לראשונה את החור באוזון האנטארקטי בשנות ה-80, אם כי הפוטנציאל המזיק של CFC היה ידוע לפני כן. למרות ההפסקה של CFCs לפי פרוטוקול מונטריאול, אורך החיים הארוך של CFCs אומר שהם עדיין נמצאים באטמוספרה העליונה ומדלדלים את האוזון.

בין הממצאים החדשים במחקר הוא ייחוס חור האוזון הגדול ביותר שנרשם, שהתרחש ב-2015 והיה 10.9 מיליון מייל רבוע, או 28.2 מיליון קמ"ר, להתפרצות הר הגעש קלבוקו בצ'ילה.

כמה התפרצויות, מצא המחקר, מחדירות כמויות גדולות של גופרית לאטמוספירה העליונה, ומגבירות את הרס האוזון על ידי הגברת היווצרותם של עננים בגובה רב.

שורות ראיות מרובות

המחקר מצא כי נפח האוזון בספטמבר בעמודה של האטמוספירה גדל מאז שנת 2000, בעוד שבאותה תקופה התרחשו גם ירידה בהיקף האווירי של החור באוזון, בין יתר סימני התאוששות.

"רוב האנשים מתמקדים באוקטובר כשהם מסתכלים על החור באוזון כי זה החודש שבו החור באוזון הוא הגדול ביותר והדלדול החמור ביותר", אמרה מחברת המחקר דיאן אייבי מ-MIT בדוא"ל. "אבל החור באוזון באוקטובר רגיש לשינויים בדברים כמו מחזור האטמוספירה או פעילות געשית, כך שהיה קשה לזהות התאוששות".

"מצאנו שהסתכלות בספטמבר הראתה את הסימנים הראשונים להחלמה של החור באוזון (ריפוי מתכוון לכך שיש התאוששות של האוזון המיוחסת להפחתה בחומרים המדלדלים את האוזון)", אמרה. "ספטמבר היה חודש המפתח מכיוון שהחור באוזון נוצר אז וכימיית הכלור נמצאת בשליטה רבה".

המחקר מסתמך על תצפיות על שכבת האוזון באמצעות בלונים ששוגרו מאנטארקטיקה, לוויינים שנועדו למדוד את ריכוזי האוזון הסטרטוספריים וכן מודלים ממוחשבים המדמים את התפתחות הכימיה באטמוספרה העליונה ואת התגובה להתפרצויות געשיות.

השימוש במספר מערכי נתונים מגביר את הביטחון שמסקנות המחקר מדויקות, לדברי ויליאם מומו, פרופסור בבית הספר למשפטים ודיפלומטיה פלטשר באוניברסיטת טאפטס, כימאי בהכשרתו המתמחה בדיפלומטיה סביבתית בינלאומית. Moomaw עבד על נושא האוזון עבור הסנאט האמריקאי בשנות ה-70.

"ההפחתה באובדן האוזון בשלבים הראשונים במהלך ספטמבר מספקת איתות ברור יותר לכך שהאוזון מתאושש (מתרפא) מאשר בהתחשב בשינויים בחודש אוקטובר, שהוא הזמן העיקרי של אובדן", אמר בדוא"ל אלניתן למעוך. Moomaw לא היה מעורב במחקר החדש.

"בעוד שהשימוש בהיקף 'חור באוזון' נמדד בצורה הכי קלה ויזואלית הנגיש ביותר, הכמות הכוללת של אוזון היא המדד האמיתי לתהליך הריפוי", אמר.

Moomaw אמר כי השינויים בכלל האוזון "עולים בקנה אחד עם ריפוי בשלבים המוקדמים של היווצרות חורים באוזון".

למעשה, הסכם עובד

פרוטוקול מונטריאול הוגדר זה מכבר כהישג הגמר בדיפלומטיה סביבתית, שכן מדינות הגיבו במהירות יחסית להופעתה של סכנה לקהילה העולמית.

"המאמר שלנו מראה שאנחנו יכולים סוף סוף לראות את החור באוזון מתחיל להחלים בהתבסס על פעולות שננקטו במסגרת פרוטוקול מונטריאול", אמר אייבי. "ובעוד שיחלפו עשרות שנים עד שהחור באוזון האנטארקטי יחלים במלואו, אנחנו יכולים עכשיו לראות את ההתחלה שלו ולדעת שפרוטוקול מונטריאול עבד".

"אולי המוצא הגדול ביותר מזה הוא שבני אדם יכולים להתאחד כדי לפתור אתגר סביבתי גדול", אמר אייבי. "מדענים זיהו בעיה סביבתית ואז ממשלות ותעשייה עבדו יחד לפתור אותה".

אייבי אמר שהמחקר מראה שהחור באוזון מתחיל להיפתח בהמשך השנה, וזה גם סימן להתאוששות. היא ציטטה מחקר אחד, שפורסם בשנה שעברה, שמצא שללא פרוטוקול מונטריאול, החור באוזון האנטארקטי היה גדל ב-40 אחוז.

זה יכול היה להיות אסון לבריאות האדם במדינות כמו אוסטרליה וניו זילנד, שקרובות מספיק לאנטארקטיקה כדי להיחשף לרמות לא בטוחות של קרינת UV.