זוכה פרס משורר מברוקליןטינה צ'אנגיש מסר לפוליטיקאים: "אנחנו צריכים פחות חומות ויותר פרסי ספרים".
בנאום מרגש שנשא בטקס פרסי ה-PEN הספרותי לשנת 2016, צ'אנג דחה את עמדת האקלים הפוליטי הנוכחי לגבי גיוון.
"אנחנו צריכים פחות עונשים על מה שנשים בוחרות לעשות עם גופן ולהכרה במה שהן משיגות עם האינטלקט והרצון שלהן. אנחנו לא צריכים לקחת בחזרה את אמריקה ובמקום זאת לתת בשפע והוגן לקהילות שבנו את המדינה הזו", אמרה. .
Mashable Top Stories
צ'אנג אמנם לא ציינה מועמדים ספציפיים לנשיאות בנאום שלה, אבל היא כן הבהירהניתן למעוךלאחר הטקס, "כולנו ידענו על מי אני מדבר".
צ'אנג, שהייתה מארחת הערב, קראה למירוץ לנשיאות כשהכריזה על הזוכה בפרס ה-PEN הפתוח, פרס המוענק מדי שנה ליצירה ספרותית יוצאת דופן באורך ספר שפורסם על ידי סופר צבעוני.
בדוק את הנאום המלא למטה:
הילדים שלי הם אסיאת אמריקאים ואפרו אמריקאים. אחי מוסלמי וכך גם המשפחה שלו שהוא התחתן אליה, שרובם מאפגניסטן. חלק גדול מהמשפחה המורחבת שלי היא גם אמריקה הלטינית. אנחנו כמו כל משפחה אמריקאית אחרת. כשאנחנו מתכנסים להתכנסויות, אחי ממהר מאוד להדליק את הטלוויזיה, והוא חייב להפעיל משחק ג'ט ברקע. הילדים והאחיינים שלי משחקים במגע שתי ידיים בסלון שלי, למורת רוחי. לא יכולנו להיות טיפוסיים יותר.
אבל אם לוקחים בחשבון את הרקע שלי, אנחנו נהיה הכי לא פופולריים בקרב מועמדים מסוימים לנשיאות ואני לא חושש. אף אחד כבר לא אומר "להיט" אבל לא יכולתי להגיד "לעזאזל" אז אמרתי "חטף". אני מתאר לעצמי שבעולמו המרקח של מישהו, הם היו בונים חומות סביבנו, יוצרים חוקים שירחיקנו אותנו מהמדינה וימצאו דרכים להשתיק אותנו.
ואני חושב שאנחנו צריכים פחות קירות ויותר פרסי ספרים. אנחנו צריכים פחות ענישה על מה שנשים בוחרות לעשות עם גופן ולהכרה במה שהן משיגות עם האינטלקט והרצון שלהן. אנחנו לא צריכים לקחת בחזרה את אמריקה ובמקום זאת לתת בשפע ובהגינות לקהילות שבנו את המדינה הזו.
זה נובע בין השאר מהרקע שלי שאני מחפש סיפורים מגוונים ודמויות צבעוניות בכל מקום שאני הולך. כשאני מבקר בחנויות ספרים ובספריות עם הילדים שלי, דבר אחד מתברר למדי, די מהר וזה שיש כל כך מעט ספרים לילדים צבעוניים. ועבור ילד, זה הרסני, מכיוון שהם לומדים במהירות להוריד את ערכם מכיוון שהם לא רואים מראית עין חיובית של עצמם בשום מקום. ככל שעוברים לבגרות ורואים את המגמה נמשכת, מתחילים לתהות: מי עומד בראש, למה דברים לא משתנים ואיזה כוח ישנה את גל הפריבילגיה.
תקוותי היא שבעתיד הלא רחוק, הספרים שלנו ישקפו את הדמוגרפיה האמיתית של אמריקה. PEN הוא חלק אדיר מהחזון הזה, מכיוון שהוא מקדם דיאלוג מתמשך על פרסום וגיוון. כפי שהוא פועל לייצוג שווה כך שסופרים מכל רקע ירגישו שיש להם מקום ראוי בנוף הספרותי האמריקאי.
יש לך מה להוסיף לסיפור הזה? שתפו אותו בתגובות.