אביגיל היקרה שלי,

עבר זמן רב מאז שהייתה לי הזדמנות לכתוב לך, ואני בשמחה מנצל את ההזדמנות הנוכחית. כשאני יושב ועומל בחום הפתיל במקדונלד'ס המקומי ומחכה ליקרתיריקי ומורטירוטב, אני מוצא שמחה בזכרונותיך. אני בחזית העניין עכשיו, ואני לא מתאר לעצמי שאמצא את עצמי יוצא הביתה במשך די הרבה זמן...

אל תבכי עלי, אביגיל מתוקה שלי! כי הסיבה חשובה, כידוע, וכולנו כאן קבענו שאנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל הרוטב הזה, גם אם זה אומר את מותנו.

ראה גם:

עכשיו השעה תשע למלחמה הזו. אנחנו מתעייפים ונחלשים... מתקיימים רק מנאגטס ומשתמשים ברוטב הברביקיו החריף שלהם. הו, האימה. האימה העלובה. אני אחסוך ממך את פרטי הטעם, כי יש לי רק כמות מסוימת של קלף לכתוב לך עליו.

כשראיתי את ריק, הדמות המצוירת שאי אפשר להזדהות איתה אלא אם כן אתה סוציופת, זולג מעל הרוטב הסצ'ואן העתיק, ידעתי שאני חייב לטעום את הצוף המתוק הזה בעצמי. כולם פה מסכימים.

קריאותינו של "אנחנו רוצים רוטב! אנחנו רוצים רוטב!" לאט אבל בטוח מדרדרים את האויב שלנו, עובד מקדונלד'ס האימתני, שמונע בכוונה את הרוטב היקר הזה לעצמם. השוטים האנוכיים! אין להם מושג בנחישות שלנו.

לא נעזוב עד שנתבע את הרוטב שלנו. ואם הם לא מספקים? אנחנו פשוט נחרים את המסעדות שלהם, תוך כדי כך נפשט אותם. הא... אני צוחק. כבר תשעה מאיתנו הסכמנו שלא לאכול שוב במקדונלד'ס. אין להם מושג מול מה הם מתמודדים, אביגיל היקרה שלי! אנחנו לא נשבר!

החדשות לא רעות מכאן. הכרתי חבר! קוראים לו זאק והוא חייל אמיץ של המטרה. את השעה החמישים ותשע האחרונות ביליתי פעם לצידו באמירת ציטוטים קלאסיים כמו "I Am Pickle Rick" וכדומה. זה תענוג, אביגיל מתוקה שלי. אני מקווה שיום אחד אתה והוא תיפגש. נכון...היום הזה יהיה רחוק מעכשיו. אתה חייב להבין.

מתחיל להיות מאוחר. אני כותב לך את זה תחת האור העמום של אור התקרה של הונדה CR-V של זאק משנת 1997. אנחנו לא יודעים כמה עוד נהיה כאן, אבל אנחנו מוכנים להילחם בשיניים על מה ששייך בזכותנו.

אני מקווה לראות אותך בקרוב, יקירתי. אני אקשיב להתכתבות שלך בבוקר.

שלכם באהבה,

ג'ארד

תודה שקראת את Mashable Humor: קומדיה מקורית בכל יום. או ברוב הימים. אנחנו אנשים, בדיוק כמוכם, ואנחנו מנסים כמיטב יכולתנו.