רפסודיה בוהמיתהיה כל כך 2018. 2019 תהיה השנה שלרוקטמן.

הסרט הביוגרפי של אלטון ג'ון שיתף כשבע דקות של קטעים במצגת CinemaCon של פרמאונט ביום חמישי, ובעוד הכתב הזה עומד על הגדר לגבי האם זה נראה או לאטוֹב, אני מרגיש די בטוח לומר שזה הולך להרוויח המון כסף.

המבט הראשון המורחב עוקב אחר רג'ינלד דווייט משנותיו הראשונות כילד ביישן עם כישרון טבעי לפסנתר קלאסי, לשנות הבגרות הצעירות שלו ככוח יצירתי בלתי ניתן לעצירה, ועד לגיל העמידה הבעייתי בו נראה שאיבד מעיניו הוא באמת. (טארון אגרטון מגלם את ג'ון בבגרותו.)

אנחנו זוכים לראות אותו פוגש את כותב השירים ברני טאופין (ג'יימי בל) ואת המנהל ג'ון ריד (ריצ'רד מאדן), משנה את שמו לאלטון ג'ון (לפי הסרט הזה, הוא נתקל בשם המשפחה כשהוא מגלה במקרה תמונה של הביטלס) , לשחק באצטדיון הטרובדור והדודג'ר וכן הלאה.

בין לבין, יש דברים שנראים כמו נאמברים מוזיקליים מלאים, כמו אחד ל-"Saturday Night's Alright", המתרחש בקרנבל, ורגעים מקסימים של ריאליזם קסום, כמו צילום של מישהו מנגן בפסנתר בתחתית בריכה עמוקה מאוד. . המוזיקה המוכרת לבדה אמורה להספיק כדי לקבל תחתים במושבים.

הנגיעות החלומיות הללו עוזרות גם להגדיררוקטמןמִלְבַדרפסודיה בוהמית, שאחרת נראה שהוא עוקב אחרי פעימה אחר פעימה, עד לסצנה המחייבת של מנהל תקליטים מטופש שפשוט לא מצליח להבין שמה שהאמן המוזר שלו הביא לו הוא בעצם יצירת המופת הגדולה הבאה.

העובדה שהסרטים עשויים לחלוק קווי דמיון זה לא מפתיע במיוחד, בהתחשב בכךרוקטמןגם הבמאי דקסטר פלטשר עזר לנווטרפסודיה בוהמיתלאחר היציאה של בריאן סינגר. אבל זה גם מדבר על איך לצבוע לפי מספריםרפסודיה בוהמיתלֶבֶד. בתקווה,רוקטמןיש קצת יותר כיף לצבוע מחוץ לקווים.

הציור המפתח הנוסף כאן הוא אגרטון, שנראה שהוא לוכד את האנרגיה המתפצחת של ג'ון תוך כדי שכבות הביצועים שלו בספק, יהירות ונחישות. הוא גם שר בעצמו בתור ג'ון, ובקטעים שראינו הוא הצליח בצורה מרשימה. היי, אנחנו מכירים את ג'וןכבר מעריץ.