The Boy Band Con: סיפור לו פרלמןהוא לא כל כך סרט דוקומנטרי של מזימת פונזי אלא שהספד מר על נוכל שנפטר כעת, שנכתב על ידי האנשים ששנאו אותו יותר מכל.

צופים שאינם מכירים את המפעלים הפליליים של הרמאי לו פרלמן, איש המכירות של הבלימפים שהפך לאיל בידור מאחורי מופעי מוזיקה כמו הבקסטריט בויז ו-*NSYNC, צפויים לטיול פראי.

למרבה הצער, מעריצים מסורים של ז'אנר הדוקומנטרי של נוכלים ייאבקו למצוא ערך מתמשך בנרטיב שלו, בעיקר בגלללהקת הבנים קוןהגרעין הנחקר היטב של השנאה הבלתי מרוסנת שלו לנושא הכוכב.

יוצרי הסרט התיעודי היו רוצים שתאמינו שהם הציגו דיוקן עובדתי אחיד של לו פרלמן ה"אמיתי" - והם עושים את זה, אבל רק עד לנקודה מסוימת.

הסרט מתחיל בתיעוד של יצירת אימפריית להקת הבנים של פרלמן, בחינת היווצרות של בקסטריט ולאחר מכן *NSYNC. חצי שעה לתוך הסרט, קטעי ה-MTV הנוצצים מפנים את מקומם לדיון מתוח באולם בית המשפט, כאשר הקבוצות המקבלות שכר נמוך רודפות אחרי פרלמן על כך שגנבה לכאורה את הונם הראוי.

למי שזוכר את סיקור המקרים המקוריים, מדובר בשחזור עובדתי. לאחר שהוחתמו על חוזים נוקשים שניצלו את הנאיביות והשאפתנות שלהם, להקות הבנים פונות לרצון הטוב של מערכת המשפט כדי להימלט מהכבלים המשפטיים שעורכי הדין של פרלמן הכניסו אותם אליהם. הם מנצחים ועוברים לדברים גדולים וטובים יותר, כנראה עדיין כועס, אבל בלי פרלמן.

בניסיון לענות על השאלה המתבקשת -- "למה הבחור הזה היה כזה טמבל ל-JT ולחבריו?" --להקת הבנים קוןעיקרי לבחון את פרלמן כילד צעיר, ומשאיר את החלק הניתן לאימות של הנרטיב של הסרט מאחור.

בביקור בעיר הולדתו קווינס, ניו יורק, המתעדים מראיינים את חברי ילדותו של פרלמן שדנים באהבתו לתעופה וגם בנטייה להתפרע. זהו מבט אישי, סובייקטיבי, אך לכאורה בעל כוונות טובות, על האיש שמאחורי הכותרות. ואז, הדברים מקבלים תפנית חדה, דמוית צהובונים.

בשטף של ראיונות בקצב רע, לא מוסבר וצבעוני באמת, צוות השחקנים הגדול של הפרויקט משחרר סופת אש של האשמות נגד פרלמן, לכאורה משום מקום ועם מעט חקירה מעבר לזוועות הכדור שלהם.

שחקנים מקבוצות אחרות של פרלמן, כולל C-Note, LFO, O-Town ו-Innosense, מציעים מגוון רחב של האשמות, החל מפדופיליה ועד איומי מוות.

חברי ילדותו של פרלמן פונים אליו באופן דומה, ומפרטים סיפורים על אמון נבגד ואיבוד קשרים וכן מקרים שונים של הונאה ברמה נמוכה.

לפתע, חוקר מאורלנדו מתווסף לתערובת כדי לתאר הונאה לכאורה של פרלמן הכוללת סוכנות דוגמנות (כמו גם שוחד של פקיד ציבור) שמעולם לא הועמד לדין.

כל טענה היא איכשהו מתיזה יותר, אבל קצרה יותר מהקודמת. זה לא אומר שחלקם או כולם לא יכולים להיות נכונים. במקום זאת, הנרטיבים השונים מופיעים באופן כה פתאומי ובסדר כה מבלבל, שקשה לעקוב אחר האופן שבו הם מתחברים, שלא לדבר על להעריך את תקפותם. במילים פשוטות, מדובר בבלגן מאוד מחורבן, מאוד כועס.

יש לציין שהסרט אכן מספק קונטרפונקט באמצעות אהרון קרטר, לקוח לשעבר נוסף של פרלמן. קרטר משמש כמכחיש איתן של רבות מהטענות נגד פרלמן, אבל הוא גם מוצג כאמוציונלי מבין נושאי הראיון, בשלב מסוים צורח למצלמה לפני שפרץ בבכי ומוריד את המיקרופון שלו.

בסרט דוקומנטרי עם כל כך הרבה מרואיינים רגועים להוטים או לפחות מוכנים לפרט את מעלליו של פרלמן, קרטר הבודד לא מושתק, אבל נראה כי האמינות שלו נפלה בחול - בין אם באמצעות עריכה או רגשות עמוקים שלו כלפי פרלמן.

הנרטיב מקפץ בין ההאשמות השונות הללו לבין קומץ תגובותיו של קרטר, לפני שלבסוף מתקרב לחשיפת הבשר של סיפור ההונאה הזה: מזימת פונזי המצליחה מבחינה היסטורית של פרלמן, רשת סבוכה של הונאה שהותירה קורבנות של למעלה מ-300 מיליון דולר והביאה לפרלמן. כְּלִיאָה. מאוחר יותר הוא ימות מדום לב במעצר פדרלי בגיל 62.

זהו מבנה מבלבל לסיפור מבלבל ממילא. הגילוי הגדול של התכנית מושפע מתריסר הגילויים שמגיעים לפניה וכתוצאה מכך אמינותו וחשיבותה מופחתות באופן משמעותי.

הפתרון הברור כאן יהיה לכאורה לחתוך את תיק האשמות המבלבל הזה ולהתמקד בעיקר במזימת הפונזי של פרלמן - אבל למרבה הצערלהקת הבנים קוןיוצריו, התוכנית הזו לא הייתה מעניינת במיוחד וסביר להניח שלא הייתה ראויה לסרט תיעודי.

בטח, קרבתה של התכנית לכוכבים כמו ג'סטין טימברלייק וניק קרטר מודגשת, אבל חוזים מחורבנים, הבטחות שווא וחשבונאות משתנה אינם עבירות חדשות והדרך שבה פרלמן ביצעה את התכנית לא הייתה חדשנית או חכמה. כתוצאה מכך, מבול הטענות הבלתי מבוססות והבלתי נחקרות באותו מונטאז' מוזר נחוצות כדי שהסרט יהיה מעניין מספיק וארוך מספיק כדי שיהיה שווה לעשות.

הפתרון הברור הבא לחידת הסיפור הזה? ובכן, אולי כדי לא לעשות את הסרט בכלל. אבל עבור יוצריו וצוות השחקנים שלו, נראה שזו לא הייתה אי פעם אופציה.

בראיון עםמוֹעֵד אַחֲרוֹן, חבר *NSYNC לשעבר, לאנס באס, המשמש גם כמפיק בסרט, הסביר מדוע חיכו עד לאחר מותו של פרלמן כדי להתמודד עם הפרויקט.

"אף פעם לא באמת רציתי לגעת בזה עד שהוא פשוט לא היה מהדרך", אומר באס. "פשוט לא רציתי להתמודד איתו."

זו פרספקטיבה הוגנת, אבל מסבירה בדיוק למה הסרט לא ממש עובד. לא רוצה "להתמודד עם" פרלמן בגלל כעס, תסכול או שנאה צרופה, שניתנולהקת הבנים קוןהיוצרים של לא מסוגלים להעריך את הנושא שלהם בצורה משמעותית. במקום זאת, הם זורקים עליו את כל מה שיש להם בפאניקה מלאת זעם שלא קשה להזדהות איתה, אבל כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחריה, שלא לדבר על ליהנות.

לא קשה לומר אם השנאה נגד פרלמן מוצדקת - היא כן. הוא ניצל כמה מהבנים האהובים ביותר באמריקה בשכנות, פגע באופן בלתי הפיך בחייהם של עשרות ממשקיעים שלו, וייתכן שעשה יותר גרוע. אבל, בז'אנר יותר ויותר תחרותי, בחור רע באמת במרכז הסרט התיעודי של ההונאה שלך לא מספיק כדי להבליט אותו.