משחק אינדי חושף את האמת העצובה על חברות הילדות שלך

זוכרים שחברות הייתה קלה?

מי שישב מאחוריך בחדר הבית הפך לחבר הכי טוב שלך בזכות שיתוף האותיות הראשונות של שם המשפחה. הסתובבת עם הילד במורד הבלוק כי הייתה להם כל מערכת של נינטנדו או סגה שאסור היה לך. הייתם מתחברים על טעם משותף במוזיקה או בהומור.

כבר לא כל כך קל, נכון?

אנחנו עדיין חיים ברגעים נוסטלגיים, נזכרים בזמנים פשוטים יותר, לפני שביקורת משחקי וידאו הוכתמה בוויכוחים ריקים על מלחמות גרפיות, לפני שהמתח הפוליטי החמיר את ארוחות חג ההודיה הגרועות ביותר. ככל שאנו מתבגרים, צרכי היחסים שלנו מורכבים ומוגדרים יותר.

ראה גם:

וזה כבר לא רק עניין של קרבה או עניין הדדי. זה קשור לתאימות, מה שזה לא משנה לך.הגנים בין, משחק אינדי בפיתוח שיגיע ל-PC ול-Mac בתחילת השנה הבאה, הוא על הזמנים הטובים יותר האלה.

יש שני גיבורים, אבל גם אתה לא בהכרח שולט; אתה שולט בתנועת הזמן בתוך חללים קטנים. הרצה קדימה בזמן והילדה שפורצת דרך קדימה מדלגת בניצחון על השביל המיועד ללא הפרעה בזמן שהילד יורד בדרכו.

"הם בגן הזה והם חוצים לפסגה כדי להדליק את המשואה ולהתחיל למלא קבוצת כוכבים בשמים", אמר האנימטור הראשי ומעצב משחקי הליבה ג'וש אלן ברדבורי. "הם נמצאים במסלול קבוע לפסגה וזה תלוי בך להזיז את הזמן קדימה ואחורה כדי לתפעל חפצים שונים ופריטים ואירועים בצורה הנכונה המאפשרים להם לעבור."

הגנים ביןהוא משחק הרפתקאות שעשוי להזכיר לךעמק המונומנטיםאו העדכניים יותרללא שוורים. כאשר חברי הילדות מתקדמים לפסגת רמה, הם חולפים על פני החפצים המייצגים ביותר את הידידות ואת אופי הנעורים שלהם, כמו, למשל, בקבוק קולה או SNES.

כפי שניסח זאת ברדבורי, זהו משחק הרפתקאות פאזל סוריאליסטי.

"כל גן/רמה מתמקדים ברגעים ששני החברים האלה בילו יחד", אמר ברדבורי. "היבט הסיפור שלנו במשחק הוא סביבתי מאוד. הכל קשור לאופן שבו הדמויות האלה נעות בתוך החלל, איך הן מתקשרות, ומה המשמעות של החפצים המטורפים והגדולים האלה שמפולפלים בתוך הגנים האלה."

חקר העולם דמוי החלום הזה עוסק בחקר החברות בילדות.

"אתה מקבל עיניים מכוכבות על הרגעים האלה שבילית עם החבר הכי טוב שלך," אמר ברדבורי. "כשאתה מבוגר, אתה מבין שלא הייתם באמת חברים טובים. אבל הרגעים האלה היו כל כך מיוחדים עבורנו, ולכן אנחנו מנסים ללכוד אותם".

הפשטות של פתרון חידה ביחד, או של משחק באמצעות אנימציה מהירה על מסך ששני הילדים בוהים בו, זה לצד זה, מעוררת זיכרונות ממשחק ילדות ותחושת פליאה. לא הייתם דנים בנבכי השקפתכם הפילוסופית בשאלה האם ציוצים חוזרים נחשבים כאישור שבשתיקה או לא מתווכחים על מידת הדדיות של הנדיבות בתוך הידידות שלכם.

לילדים לא אכפת מדברים כאלה. לא היה אכפת לנו מדברים כאלה.

"באמצע שנות ה-20 לחייך, הרעיון של ידידות הוא מסובך - איך אתה מכיר חברים חדשים? אתה פשוט לא יכול", אמר ברדבורי. "אתה חייב לאהוב, לארגן את זה בתור מבוגר. המשחק הזה הוא גם אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים על, 'לא היה יותר פשוט אז - איפה היה לנו חבר הכי טוב וזהו?'".

"כשאנחנו יושבים למצוא סיטואציות שהכי טוב להעביר ילדות, דברים שצצים כל הזמן: פעולות של יצירה, פעולות של משחק, פעולות של חקר", אמר ברדבורי. "הדברים האלה שבהם אנחנו יוצאים מחוץ לעצמנו ומוצאים משהו חדש או יוצרים משהו חדש - זה החומר שנדבק. אנחנו בהחלט מתמקדים במצבים האלה כי אנחנו מרגישים שזו חוויה אוניברסלית מאוד".

מכונאי המעבר בזמן לא רק משתלב במרכיבי הפאזל של המשחק. זה גם מתפקד כדי לשרת את המטאפורה הזו של נוסטלגיה שבה אתה עובר על אותו זיכרון שוב ושוב.

"הרבה מהזמן במשחק אתה הולך קדימה ואחורה על אותם רגעים בזמן, מה שמזכיר מאוד את הזיכרון ואת יצירת הזיכרון מחדש", אמר ברדבורי. "לפעמים יש לך את האור בפנס ולפעמים אין לך, אבל זה לא באמת משנה. בסופו של דבר פותרים את הזיכרון הזה ביחד".

"פשוט באמת רצינו להיות כנים ככל האפשר לגבי טיב החברות המוקדמות האלה וכמה חשובות הן ועד כמה הן מרגישות מרכזיות".

והם היו מרכזיים. לא לכולם יש מזל מספיק כדי לשמור על חברויות ילדותם עד לבגרות. אבל גם למי שלא, תמיד יש את הזיכרון של הזמן שבילינו יחד, שנוכל להסתכל עליו בחיבה, דרך משקפיים בגוון ורדרד.

הגנים ביןהוא שיקוף של הרגש הזה בדיוק.