של דיסניבת הים הקטנההוא אגדה קלאסית המזהירה את הילדים מפני הסכנות שבביצוע עסקת שוטה במרדף אחר חלום. אריאל, בתולת ים עצובה, מחליפה את קולה בזוג רגליים, כדי שתתפוס את עינו של הנסיך שעליו היא מוחצת. למרבה הצער, הלייב אקשן המחודש של סרט האנימציה זוכה פרס האוסקר עשה החלפה מטופשת דומה.

בימוי רוב מרשל, 2023בת הים הקטנהמחליף את הגישה והאנימציה של העיבוד של דיסני מ-1989 לסיפורו הפנטסטי של הנס כריסטיאן אנדרסן במראה ריאליסטי שמקהה את הברק וחסר דמיון. אמנם יש כמה אוצרות שאפשר למצוא מתחת לים הזה, אבל הדיסני מציעה לטבוע בבחירות מבלבלות, החל מפלטת הצבעים האפלולית ועד עיצובי הדמויות הצורמים והתוספות המוזרות שלו.

האלי ביילי זורחת בתור אריאל.

זמר-יוצר אמריקאיהאלי בייליבעל קול יפה וחזק, שמתאים לו היטבבת הים הקטנההשירים של, בין אם אלה שנכתבו במקור ב-1989 על ידי הווארד אשמן, או מספרים חדשים, עם מילים של לין-מנואל מירנדה. (אלן מנקן הלחין את המוזיקה לשתי הגרסאות.) מהרגע שאריאל מתיז על המסך - בעזרת זנב CGI נוצץ - ביילי מתאימה היטב למותג המודרני של נסיכת דיסני: יפה, נעים וזוהר.

ביילי קסומה בתור אריאל, אפילו משוחחת בצורה משכנעת עם שלישיית חברי החיות של בת הים - שבסט אולי היו מעט יותר מכדורי ירוק שנועדו להתאים לקו העין שלה. עם זאת, בת הים הקטנה הזו נאלצת להיכנס לזהאילוצי סמיילישל נסיכת דיסני משנות ה-10, שמעצבי הדמויות שלה סירבו לאפשר להם לגחך, לגחך או להתנהג בצורה אחרת עם הבעות פנים פחות מקסימות. בהנחייתו של מרשל, אריאל של ביילי עשויה להיראות פעורת עיניים בפחד, אבל היא רחוקה מהפרחח הלוהט של גרסת האנימציה.

אביה מושחת באופן דומה. בתור המלך טריטון,חוויאר בארדם- עם זקן כסוף זורם התואם שכמייה מדהימה של דגיגים מתפתלים - תוכי שורה של שורות מוכרות מהסרט הראשון, אבל בלי הרעש שהביא קנת מארס למלך המונפש. מדובר בטרייטון הרבה יותר עדין, מה שלא רק הופך את הפחד של בית המשפט שלו שלא לרצות אותו קצת מבלבל, אלא גם גורם להרס החתימה שלו באוצר של אריאל להרגיש יותר דרישה מאשר רגע אופי שהרוויח.

סבסטיאן, פלונדר וסקוטל נהרסים על ידי הריאליזם.

הֲכָנָהבת הים הקטנההלייב-אקשן אפשר לבמאי רוב מרשל להביט אל כל האוקיינוס ​​כדי לקבל השראה. אז, הוא מציע תפאורות יפות של אלמוגים ואצות ולהקות של יצורים מדהימים מהחיים האמיתיים, כמו דולפינים, מדוזות וקרינואידים שנראים כמו ערבוביה חיה של נוצות גליות. ועדיין, למרות כל העושר והפלא שחי מתחת לים, מה שמרשל נתן לנו עבור חבריו של אריאל, סבסטיאן, פלאונדר וסקוטל הם פצעי עיניים מדהימים עם פחות אישיות מכפכף נטוש.

נעלמו המראה האקספרסיבי של סבסטיאן והתיאטרליות שלו. במקום זאת, הוא ארנק אדום גוץ עם רגליים, כל כך מסורבל שאפילוהמילטוןבולטדייב דיגסלא הצליח להביא לו חיים. השחקן והראפר עטור השבחים מספק שורות סבסטיאן חתומות עם כל ההתלהבות של, ובכן, סרטן מת. זה כאילו הכיוון של מרשל לקאסט הקול שלו היה "פשוט תזרוק את השורה הזו". אולי הגישה של מרשל נועדה לבסס את הריאליזם כביכול על ידי הלייב-אקשן, מביאה לכך שכל כך הרבה קווים נזרקים לאוקיינוס ​​הזה שהם עלולים להיות אסון אקולוגי בדומה לתיקון האשפה הפסיפי.

לזכותו של ג'ייקוב טרמבליי ייאמר שהוא מביא בדיוק את סוג האנרגיה המעצבנת והמעצבנת של האח הקטן שהוא המותג של פלונדר. אבל פעם נוספת, החזון של מרשל הפך דמות מצוירת מפנקת לעיבוד מכוער ומכוער להחריד בחיים האמיתיים.

אולי זו הסיבה ש"מתחת לים" נטול התיאורים הממחישים מהמקור. אף חיה אחרת אינה זוכה לטיפול הרגיש. אפילו הצלופחים של אורסולה, פלוטסאם וג'טסאם, לא זוכים לדבר. אז, אין טריוט עם חליל, או קרפיון מנגן בנבל, אין שבלול חותך שטיח, או להקת סרטנים לוהטת. ואולי זה לטובה, אם פלאונדר הוא מה שמרשל חושב שנכון כחמוד.

זה רק מחמיר עם סקאטל.

השחף המטומטם והמטומטם מוצג כתועבה מנוצה, שלמעשה קשה להסתכל עליה. הרחק מהדמות הקומית החרפתית שבאדי האקט דיבב באופן בלתי נשכח ב-1989, היצור החד-המקור, בעל העיניים החרוזות, נראה חולה ממש כשהיא מוציאה שורות מוכרות דרךשל אוקוופינהמשלוח צרוד. נראה שהראפר/שחקנית כבול לגישה סתמית שהורגת פאנץ' בלי רחמים. ואז מגיע שיר ראפ חדש בכתב מירנדה בשם "Scuttlebutt".

תראה, זה נועד להצחיק, כי זה רכילותית של סקאטל תוך שהיא חוזרת על שמה ועל המילה "ישבן"הרבה,מה שבטוח יהיה ריגוש אסור לילדים שמחשיבים זאת כמילה גסה. למבוגרים, לעומת זאת, השיר הזה הוא כל כך צעיר ומייגע בצורה דיסוננטית, שאפילו דיגס ואוקוופינה בדואט בזעם לא יכולים לעזור.

מי ביקש יותר אריק? לא. באמת.

צפיתי במקורבת הים הקטנהיותר פעמים ממה שאני יכול לספור, ומעולם באף אחת מהצפייה החוזרת האלה לא חשבתי, "אתה יודע על מי אני רוצה לדעת יותר? הנסיך אריק."

נאה עם רצף מרדני, אריק הוקם מספיק כדי להפוך אותו למוחץ באופן מובן, אבל אז נשאר פתוח (או ריק) מספיק כדי שנערות צעירות יוצקו לתוכו את כל החלומות הרומנטיים שלהן. אבל בזהבת הים הקטנה, לאריק יש פוליטיקה ומספר סולו וטראומות ילדות. והוא משעמם מאוד.

שיר חדש נוסף של מירנדה, "Wild Uncharted Waters", מאפשר לאריק לשיר על האישה שלו על האישה המסתורית שהצילה אותו מהספינה הטרופה. הוא מסתובב בנתיבים כפריים ובחגורת ספינות על סיכון ורומנטיקה, וזה בסדר. ג'ונה האוור-קינג שר היטב. אבל אין שום דבר שווה או מרגש בפריחה החדשה של אריק. ולמרות שהאואר-קינג חתיך, לאריק שלו אין את הגישה המרושעת של גרסת האנימציה, שבדיעבד הרגיש כמו אב טיפוס של אלאדין. אפילו עם סיפור הרקע הספוג, הלייב אקשן אריק מעלה שוב ושוב (שאין לו תמורה לעלילה), הוא יוקרתי וראוי ואין לו ניצוץ עם ביילי. אז, הרומן המרכזי מרגיש פחות איטי מאשר אינרטי.

התסריט של רון קלמנטס ודיוויד מגי מוסיף קונפליקט מוגבר בין בני אדם לבני אדם, וגורם לאריק ואריאל להרגיש יותר רומיאו ויוליה מבעבר. מלכת האדמה (נומה דומז'וני) ומלך הים מפיצים רטוריקה עם דעות קדומות, ואז אריק ואריאל נראים אצילים יותר בגלל שהם מנסים לשבור חומות באהבתם. לא מספיק לרצות לעשות את דרכם בעולם, הם צריכים גם להציל אותו.

דיסני, אתה יותר כיף כשאתה נותן לגיבורים שלך ונבלים להיות קטנוניים.

מליסה מקארתי בתור אורסולה שולטת.

הופעה אחת לא נבלמת מהבימוי העגום של מרשל. מליסה מקארתי מביאה תיאור מלא, מתנודד, של הדיווה התת-ימית שעוררה את הקהל במשך עשרות שנים. בתוך ההגשה והמסירה הנוהמת שלה, מקארתי מתעלת את Divine, אתהשראה לדראג קווין לעיצוב הדמות של אורסולה, כמו גם ההופעה המרושעת העליזה של פט קרול במקור.

האורסולה של מקארתי קצת פחות מופרעת. השמלה שלה צנועה יותר, והמילים שלה גזומות בצער מהחלקים הכי פרובוקטיביים שלהן. (אני מניח שאנחנו צריכים את הזמן עבור אריק ליצור מוזיקה מטפורית אוקיינוס?) ובכל זאת, זו אורסולה בבשר. היכן ששאר צוות השחקנים מוגבל להיות מקורקע ונעים, היא - כנבל - חופשייה להיות שערורייתית. תודה לאלי הים!

הקומדיה A-lister עושה סעודה מההופעה הזו, שוקעת את שיניה ב"נשמות אומללות מסכנות", שודדת כמונבל דיסנישווה את מי המלח שלה, ומביא הומור קינטי לחלק שמרגיש באופן מובהק מקארתי. אפילו הצבעים המושתקים של מרשל לא יכולים לגעת בה. היכן שהאחרים מניפים את סנפיריהם בנופי ים עמומים, היא חיה בחושך בעל ניגודיות גבוהה המנוקדת על ידי המחושים הביולוגיים שלה. עַכשָׁיוזֶהלפרוח דגדוגים על מה שהיה יכול להיות אם דיסני דוחקת בבמאי הרימייק שלה לייב אקשן לכיוון חדשנות. בסופו של דבר, האורסולה הזו מוכרת אבל לא עצבנית, מרגשת טרי ואפילו מפחידה.

בת הים הקטנה עכורה, אבל מדי פעם קסומה.

למה דיסני נוטה לעיבודי לייב אקשן אפורים, אני באמת לא יכול לנחש. כמה סצנות בסרט הזה - כמופיטר פן וונדי—כה עמומים שזה נראה כאילו אתה צופה בהם דרך חלון מכונית מלוכלך. אבל מרשל, שבמיטבו המסנוור נתן לנושיקגו, אכן יוצר כמה רגעים של פאר תת-מימי קולנועי.

העיצובים של ה-merpeople מדהימים וייחודיים, מרמזים על קהילה תוססת - גם אם נקבל רק הצצה ממנה. ואז, ב"חלק מהעולם שלך", אריאל מתרווחת בשמש ובחול כשהיא מדמיינת את חייה ביבשה היא מפוארת. אתה כמעט יכול להרגיש את חמימות השמש ואת החצץ של החול. בסצנות אחרות, השמחה של ביילי היא ללא רבב, לא משנה כמה הסרט בכללותו עשוי להיות. ובוודאי, התיאור העדין שלה ירגש דורות חדשים של ילדים, מסוחררים לדמיין את עצמם כחלק מהעולם של האגדות האהובות הללו.

אבל בסרט זה כךבנחישותעל לרדוף אחרי חלומות ולמצוא את הקול שלו, אי אפשר שלא להתאכזב מכמה כל כך מרתיע אותו. כְּמוֹבת הים הקטנהזוחלת בקצב של חילזון, הרגעים המופלאים כבדים על ידי הזדמנויות מבוזבזות למחזה, לרגשות ולפצצה לא מתנצלת.

בסך הכל, זהבת הים הקטנהיש קצת פאר, אבל - כמו הגיבורה בעלת השם - אני רוצהכל כך!

בת הים הקטנהייפתח רק בבתי הקולנוע ב-26 במאי.