הסיפורים המתמשכים ביותר נמשכים כי הם יותר מסך חלקיהם. הם אף פעם לא רק על מלך, או ילדה יתומה, או מפלצת. הם מייצגים משהו גדול יותר ומתכוונים למשהו עמוק יותר. הם מציעים אזהרה או נחמה או הוראה, ועוזרים לנו לפלס את דרכנו בעולם.

של גיירמו דל טורוצורת המיםעוסק בכל כך הרבה דברים: מלחמה, מיניות, קולנוע, אולי אפילו אלוהים. היא מעמידה את האומץ של המודחים לשוליים מול האכזריות המקרית של האימפריאליזם האמריקאי. זו תחינה לכולנו שנהיה אדיבים ואמיצים וטובים, באופן שבאמת נחשב. וכל זה בא מרומן מעולף על שוער אילם ואיש דג מהים.

צורת המיםנפתח כמו אגדה, עם קריינות קריינות שמכירה לנו יפהפייה נרדמת שהוא מכנה "נסיכה בלי קול". זו אלייזה (סאלי הוקינס, מדהימה), שוערת אילמת שעובדת בלילות במעבדה מדעית. חייה קטנים וצפויים, אם כי לא בלי הנאה.

ואז, יום אחד, "נכס" מועבר למעבדה. הגברים מתייחסים אליו כאל חיית בר, והיא די נראית כמו אחת: דמוי אדם בצורה וגודל, אבל עם קשקשים, זימים ואצבעות קורות. עם זאת, אליזה רואה משהו בבן הים (דאג ג'ונס, קורע לב אפילו במינונים קטנים). היא מתיידדת איתו בהפסקות שלה, ואז מתחילה להתאהב בו. כשהיא נודעת שהוא עומד להיהרג, היא יוצאת להציל אותו בכל מחיר.

צורת המיםיפה מבפנים ומבחוץ. זה נראה מדהים: הוא מעוצב ומצולם בצורה כזו שהוא מרגיש כאילו הוא נמצא בסכנה להחליק אל תוך הריון בכל רגע, ולפעמים זה באמת קורה. (שמחתי במיוחד מנאמבר מוזיקלי בסוף הסרט.) וזה נשמע מקסים, הודות לפרטון חלומי של אלכסנדר דספלט.

אבל יש לו גם נשמה יפה.צורת המיםהוא עדין ואנושי עד כאב, ורציני לחלוטין לגבי כל מה שהוא מנסה לעשות. (זה גם לא מאוד עדין, אבל לפחות זה מרוויח את המטאפורות שלו.) זה מה שעושה את הרומנטיקה שלצורת המיםמרגישה כל כך אינטנסיבית - התרוממות הרוח של אהבה אמיתית אינה נגועה בציניות או צרימה. מה שמונע ממנו להתקלקל הם חוש ההומור שלו (אוקטביה ספנסר נכנסת לכמה שורות טובות במיוחד) והחכמה שלו.

לתסריט, מאת דל טורו וונסה טיילור, יש הרבה על הראש. אחד הדברים האלה הוא ארה"ב: זהו סרט המתרחש בבולטימור, שבו "החבר'ה הטובים" הם אנשים שלא מתאימים לדימוי העצמי העז של אמריקה. בנוסף לאלייזה, אישה אילמת, והנכס, בן ים תרתי משמע, יש את זלדה (ספנסר), אישה שחורה שעובדת עם אלייזה, וג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס גונב סצנה), גבר הומו שגר ליד אליזה.

הבחור שכן משקף את הנפש הלאומית שלנו הוא סטריקלנד (מייקל שאנון), אדם לבן מצליח שמצא את הנכס, הביא אותו למעבדה, ועכשיו מבלה את זמנו בחטטנות בנכס עם דחף בקר. הוא מגדיר הגינות ככוח והצלחה, ובמובן זה, הוא אובססיבי להיות אדם הגון מאוד.

כפי שאתה יכול לדמיין, הוא הנבל של היצירה, והוא מצמרר דווקא בגלל שהוא נראה כל כך מוכר. יש לו בית נחמד ממעמד הביניים, ומשפחה שנראה שהוא אוהב, ובוס (גנרל חמישה כוכבים) שהוא מאוד רוצה להרשים. שאנון, והסרט סביבו, מייצרים את האיזון המושלם בין המפלצתי לאנושי עד כאב.

בסרטים מיינסטרים אמריקאים רבים, אלימות היא דבר שבשגרה אבל סקס מזעזע. בצורת המים, זה בדיוק הפוך. הסרט הוא גלוי לגבי תשוקה ומיניות, אפילו כשהגוף רוצה זה משהו יוצא דופן כמו איש דגים שעד לא מזמן חי במיכל מעבדה. זו האלימות שעושה פתולוגיה. הגנה עצמית היא דבר אחד, אבל השימוש בה כאמצעי שליטה הוא אכזרי ובזוי.

בצורה כזו,צורת המיםמשכתב את סיפור האגדות הרגיל. תפקידי הנסיכה והאביר והמפלצת מתערבבים. האהבה מורמת, והאלימות נבחנת מחדש. מה שהתוצאה היא סיפור שמרגיש גם רענן וגם נצחי - ונחוץ נואשות, בתקופה שבה העולם מרגיש רע. נקווה שזה יישאר לזמן מה.