תקציר זה מכיל ספוילרים לעונה 7 של המתים המהלכים, פרק 2, שכותרתו "הבאר". אתה יכול לרענן את הזיכרון שלך מהמקום בו הפסקנוסיכום השבוע שעבר.

אחרי האומללות הבלתי פוסקת של הבכורה של עונה 7, מפיק בפועלגרג ניקוטרו סיפרניתן למעוךשהפרק השבוע יספק הזדמנות לצופים "להסדיר את הנשימה", ו"הבאר" בהחלט הציע מספיק זמן להתבוננות, והזכיר לנו כמה התוכנית הזו יכולה להיות טובה כשהיא מתמקדת באנושות במקום בזעזועים זולים.

השעה הייתה כבדה על אופי וקלילה על אלימות, שזה בדיוק סוג הצליפות הרגשיות שבהן מצטיינת הסדרה הזו, ולעיתים קרובות נעה מתשלומים נוראיים ועמוסי אקשן להרהורים פילוסופיים על משמעות החיים בעיצומה של אפוקליפסת הזומבים.

אם אהבת את שעת הפורנו הספוגה בדם בשבוע שעבר של עינויים, רוב הסיכויים ש"הבאר" שיעמם אותך עד דמעות, אבל פרקים מסוג זה הם הפרקים המעניינים ביותר בעיניי, גם אם הם נוטים לעתים קרובות לדיאלוג מעורר פחד ולהתגיירות רק כדי להוכיח כמה חכמים הכותבים.

קרול הייתה אחת הדמויות המרתקות ביותרהמתים המהלכיםכבר כמה עונות, במידה רבה הודות לביצועים הניואנסים של מליסה מקברייד, והיא קיבלה הזדמנות מבורכת לזרוח השבוע, ולהוכיח שחלק מהקומדיה היעיל ביותר היא לא מילולית.

אחרי ההצגות המיותרות של הבכורה של העונה, הצפייה בקרול מנסה לנווט בשטח המוזר של הממלכה בשילוב של חוסר אמון וחוסר אמון היא מרתקת ומצחיקה באופן בלתי צפוי - המבט על פניה כשהתעמתה לראשונה עם "המלך יחזקאל" (קארי). פייטון) והנמר המחמד שלו שיווה שווה את מחיר הכניסה בלבד.

יחזקאל, כך למדנו, הוא המנהיג העצמי של הממלכה, קהילה מבוצרת שלא דומה להילטופ או לאלכסנדריה, אלא שמגיניה מסתובבים בשריון, מנופפים בחרבות ובגרזנים, והמנהיג שלה מדבר כאילו הוא שוטט בטעות פנימה מאמשחקי הכסמִבְחָן.

קרול פוסלת את "המלך" ואת רגשותיו היומרניים כסיפור אגדה, מתוך ידיעה טובה מדי שבורות מאושרת אינה הגנה מפני זוועות העולם שמחוץ לחומות הממלכה. תושבי האוטופיה הזו אולי ירגישו בטוחים בבועה שלהם, כשהקפלות של יחזקאל על החיים במלואם מצוירות על הקירות כמו פסוקי תנ"ך, אבל קרול רואה רק כבשים שמגדלים לטבח.

היא גם עדיין נאבקת ליישב את האינסטינקטים של השימור העצמי שלה עם חוסר היכולת שלה להרוג, ואנו רואים עד כמה עמוקה האלימות החלה להשפיע עליה כשהיא מתחילה לראות חזיונות של ההולכים כעצמם האנושי לשעבר, ונראים מזועזעים באופן חיובי כאשר מורגן ו הלוחמים מהממלכה מתחילים לכסח אותם, כאילו הם הורגים אנשים חיים.

זה עדיין קצת צורם לראות את הלוחם הקשוח הזה נרתע מאלימות, אבל טראומה משפיעה על כולם בצורה שונה, וזה מאוד אנושי לראות מישהו מהסס להשמיד אדם אחר בשלב זה של הסדרה, במיוחד כשהקבוצה של ריק עברה ללא ספק את הנקודה של אין חזרה כשמדובר בהרג של בני אדם אחרים כאמצעי למטרה. הם אולי לא נהנים מזה כמו נגן, אבל הם גם לא מאבדים שינה בגלל שיגור מושיעים.

המסע של מורגן היה קצת יותר מתסכל מזה של קרול עד היום, כי הפציפיזם שלו נראה לעתים קרובות כקדוש, אבל הדמות הגיעה לנקודת מפנה כשהציל אותה מהמושיע בעונה שעברה.

לראות אותו נאבק לשמור על המוסר שלו כשהוא עדיין מוכן לעשות בחירה קשה כשצריך זה הרבה יותר מעניין, נרטיבי, מאשר לראות בחור שבטוח בעליונותו, וזו הסיבה שאחד הרגעים הכי יעילים בפרק מגיע כשמורגן שולף באופן אינסטינקטיבי אקדח כדי להגן על אחד מאנשיו של יחזקאל נגד המושיעים. אתה יכול לראות את השינוי העדין בהבעה של לני ג'יימס כאשר מורגן מבין באיזו מהירות הוא עובר ברירת מחדל לתגובה קטלנית, ועד כמה האינסטינקט הזה מטריד אותו.

"זו הסיבה שרצית אותי כאן, כי אני יכול לעשות את זה שוב אם אצטרך?" הוא שואל את יחזקאל, כבר מתחיל לפקפק בנחישות שלו.

"לא, מורגן, להפך, בעצם", משיב יחזקאל. למרות הכישרון שלו לדרמטי, יחזקאל מתגלה מיד כשופט אופי גדול, כשהוא רואה את הכבוד גם במורגן וגם בקרול, ששניהם רגילים לפעול באזור האפור המוסרי שאותו תופסים יחזקאל וסגניו, גם אם אף אחד מהם לא. להתענג על זה.

בניגוד להערכתה הראשונית של קרול שהאנשים בממלכה משחקים מאמינים כי הם לא יכולים להתמודד עם הזוועה של העולם האמיתי, יחזקאל לא מיינק את חסידיו - הוא מדבר כמו המלך ארתור ומחזיק נמר מחמד כי ההיסטוריה יש הוכח שסמל הוא דרך יעילה לעורר אמון ואמון, והוא שומר על העסקה שלו עם נגן והמושיעים מוסתרת מנתיניו כי הוא מאמין שהם ירצו להשיב מלחמה, לא נרתע, ויספוג הפסדים כבדים בניסיון. כפי שהוא מציין בפני מורגן, שמירת סודות היא לא פרס למנהיגות, זה עלות.

לא רגוע שוכב הראש שנושא את הכתר, ויש תחושת הקלה עדינה אך מורגשת ביחזקאל כשהוא נותן למעשה לחמוק ומדבר אל קרול בקולו האמיתי, וחושף שהוא רק שומר גן חיות שהיה לו עניין בתיאטרון קהילתי לפני אפוקליפסה לקחה ממנו הכל. באותו רגע, אתה יכול לראות שהם מזהים רוח קרובה זה בזה, מכיוון ששניהם התרגלו להשתמש בחזית כאמצעי להגנה עצמית.

לפעמים המסכות האלה עלולות להיתקע לאחר לבישה מרובה מדי (כמו שכנראה היה במקרה של נגן, לאור נטייתו לשייט בסירות ראווה), אבל ברור שלמרות כל האקסצנטריות שלו, יחזקאל באמת רוצה להגן על בני עמו, לא להכניע אותם. לכן זה טעים במיוחד שלמרות שהממלכה לא מעיזה להתקומם נגד נגן (עדיין), הם עדיין מציעים צורה מעודנת של מרד על ידי פיטום החזירים שהם מעשרים למושיעים בבשר הליכון נרקב ולא באוכל טרי. זה "תזדיין" לא מזיק למדי, אבל זה עדיין די חכם.

אתה יכול לראות שקרול מתחילה לאהוב את יחזקאל למרות עצמה ברגע שהוא נפתח אליה ("אתה לא יכול בולש*טה בולש*טר", אבל ברור שהיא גם עדיין מפחדת לתת למישהו להתקרב אליה, שמא היא תוצב במצב שבו היא צריכה להרוג שוב כדי להגן עליהם.

"איפה שיש חיים, יש חיים; אני מקווה שזה לא מה שאתה מתרחק ממנו", מציין יחזקאל בתפיסה.

"אז מה אם אני?" קרול מאתגרת אותו, ורומזת שחלק ממנה רוצה להסיר את עצמה מהמשוואה לחלוטין. במקום זאת, יחזקאל מציע פשרה, הזדמנות "ללכת ולא ללכת" בו זמנית, על ידי הקמת קרול בבית ממש מחוץ לחומות הממלכה, כך שתוכל להיות לבד אך עדיין בהישג יד של האנושות. היא לא מבינה למה ליחזקאל אכפת כל כך, אבל מספיק שהיא מוכנה לתת לו לנסות לעזור לה במקום פשוט לברוח שוב.

המתים המהלכיםתמיד אהב את הסמליות שלו (שים לב לשימוש ב"אל תחשוב פעמיים, זה בסדר" כשקרול מתכוננת לעזוב), ועד כמה שהיא כבדה להכין את הרימון לחטיף המועדף על יחזקאל, זו מטפורה יעילה למצוקה של קרול, הן כ"פרי מתוק מוקף במר", והן על מקומו במיתולוגיה היוונית כפרי המזוהה עם פרספונה, שבילה חצי שנה בעולם התחתון וחצי שנה בין החיים. כשהפרק השבוע זורק להקלה עזה, קרול לכאורה תקועה בין שני העולמות, בניגוד לאינסטינקטים שלה ולא מסוגלת לראות דרך לצאת מהחושך.

האם יחזקאל יכול להחזיר אותה לחיים נותר לראות, אבל אחת מהתצפיות האחרונות שלו כלפיה עשויה להיות מופנית היישר לקהל לאחר החוויה הקשה בשבוע שעבר: "שם בחוץ זה מרגיש כאילו הכל רע, במיוחד כשאתה" אבל העניין הוא שזה לא יכול להיות, זה לא איפה שיש חיים, יש תקווה. חסד ואהבה".

האופטימיות הזו מרגישה קצת לא הגונה אחרי שהתוכנית הייתה כל כך שמחה בהרס החיים שלה בבכורה של העונה, אבלהמתים המהלכיםתמיד רצתה לאכול את העוגה שלה ולאכול אותה, לספק את האינסטינקטים הבסיסיים של הצופים לדם ואלימות ברגע אחד, אבל ברגע אחר כך לפנות למלאכים הטובים יותר שלנו.

אתה אף פעם לא יודע בדיוק באיזו מסכה התוכנית תתחבא בכל פרק נתון, אבל בשלב זה, אני מתעניין הרבה יותר באמנות המיצג של יחזקאל מאשר זו של נגן. הגיע הזמן לקצת תקווה.

המתים המהלכיםמשודר בימי ראשון ב-21:00 ב-AMC.