יש סצנה בפניםבדרך למעלהשבו איינה מסובבת את המפתח בדלת לדירתה, אומרת שלום קצר לחברתה לדירה, לפני שהיא מחפשת נחמה בחדר השינה שלה. היא מטפסת למיטה וצופה בטלוויזיה במחשב הנייד שלה המוצב על גבי שידת מגירות.

זו סצנה מוכרת - אבל לא במובן שאתה עשוי לחשוב.

סדרת ערוץ 4 הבריטיבדרך למעלההיא, במילותיה של אשלינג בי שיצרה ומככבת בהצגה, "קומדיה על בדידות". מלבד היותה מצחיקה ביותר, התוכנית היא אחת מהתיאורים המדויקים הבודדים שלבדידות של דור המילניוםזה באמת מזקק את המציאות של איך זה להיות בודד בעיר עמוסה באנשים.

סצנת המחשבים הניידים היא כזו שאנשים רבים שגרו בדירה בלונדון, או בערים גדולות אחרות, יכולים להתייחס אליה. כזה שמדבר על הבדידות שאתה יכול להרגיש חי לחי אחר לסת עם אנשים אחרים. כשצפיתי באיין שוכבת במיטה, נזכרתי בסצנה דומה שחוזרת על עצמה בחיי. בהתחשב במחקר האחרון של ה-BBCנמצאשרמות הבדידות הן הגבוהות ביותר בקרב צעירים, הייתי מסכן שהסצנה הזו מוכרת לכמה לא מעטים שם בחוץ.

זה היה השבוע שבו עברתי לדירה בעידן בודד במיוחד - הפעם הרביעית שעברתי בתוך שנתיים. זה היה ערב שישי בלונדון וקול מעצבן בראש שלי אמר לי שאני צריך לשתות מחוץ לפאב או למהר לאיזה רייב סודי איפשהו. אבל לא הייתי - היו לי אפס תוכניות. התקווה שלי הייתה שהשותף שלי לדירה לא יהיה בבית אז לא אצטרך להודות בפני אדם אחר שאין לי לאן ללכת ביום שישי בערב. אבל כשפתחתי את דלת הכניסה, הוא ישב שם עם המון חברים.

אמרתי שלום מופרך ונסוגתי לחדר השינה שלי, שם לבשתי את ה-PJ שלי והתיישבתי מיד על המיטה שלי, בהיתי אל המרחק הבינוני, וקיננתי על חוסר התוכניות שלי. הרגשתי, אם להיות בוטה לחלוטין, כמו לוזר אמיתי. משהו בחיים עם זרים שמצאתי ב-SpareRoom חיזק את הבדידות. ללא תוכניות היה משהו שהייתי בסדר איתו, אבל האם רציתי שהאדם שאיתו גרתי ידע שאני מבלה את רוב הערבים לבד בחדר השינה שלי? אממ, בהחלט לא.

בדיוק כמו הסצנה עם איינה וחברותיה לדירה, חדר החדר שלי דפק על דלת חדר השינה שלי והורה לי לבוא לבלות. "לא, בכנות, אני חושב שאני פשוט מעדיף להיות לבד אם זה בסדר," אמרתי לו. הוא לא לקח לא כתשובה. ביליתי את הערב לבוש בחלוק ורודה ורודה בבילוי עם חבורה של אנשים שבאדיבות רבה לא הזכירו את הלבוש שלי.

אז בדיוק זרקו אותי בחור שסיפר לי שהחיים החברתיים הסואנים שלי חיזקו את הבדידות שלו. אבל המציאות הייתה שהייתי בודד בדיוק כמוהו. התרברבתי בתוכניות החברתיות שלי אז לא נשמעתי כמו המתבודד שהרגשתי עמוק בפנים.

בדרך למעלהמספרת את סיפורה של המורה לאנגלית כשפה זרה איינ (Aisling Bea), אישה אירית המתגוררת בלונדון, במהלך עזיבת מתקן אשפוז לבריאות הנפש לאחר "התמוטטות עצבים קטנה". בינתיים, אחותה של איינ, שונה (שרון הורגן) מודאגת לגביה ועוקבת אחר הליכותיה בשעות הלילה המאוחרות של איינ בפארק ב- Find My Friends.

"אני חושבת שהבדידות היא הליבה של זה", אמרה בי בהקרנה ושאלות ותשובות במכון הבריטי לקולנוע (BFI) בלונדון. "קראתי משהו לאחרונה על כמה הבדידות היא המחלה הזו שמשפיעה באמת על החברה ואיך אנחנו מרגישים אחד כלפי השני, אבל גם כולם מפחדים להגיד שיש להם את זה למקרה שהם גם ידבקו בה."

בהחלט יש משהו ברעיון הזה של פחד מכדי להודות להגיד בקול שאתה בודד. אתה רואה ניצוץ של הרעיון הזה כבר בפרק הראשון כשאין מקליטה הערה קולית לחברה שהיא אמורה לאכול איתה ארוחת ערב. בזמן שהיא מקליטת אודיו, מגיע טקסט שמבטל את התוכניות שלה, ואיין מתחבטת לעצב את הסרבול של צלילה לתוך חוסר תכנון.

"אה כן זה בסדר גמור," אומרת איינ. "אני לגמרי מבינה את זה. אממ, אה, בכל מקרה יש לי המון דברים אחרים לעשות, אני פשוט אוכל את הפבלובה והקטמין בעצמי."

רגעים כמו תקרית הפבלובה-קטמין הם אמיתיים להפליא. כשעברתי לראשונה ללונדון, אני וחבריי החדשים לדירה ערכנו מסיבת חנוכת בית. הזמנתי את כל מי שהכרתי בעיר. אבל בבוקר שאחרי, העליתי את מספר האורחים שלי שהופיעו: שניים. למרבה המזל, חבריי האחרים לדירה יותר ממציאו את המספרים עם החברים שלהם. התפללתי שהם לא שמו לב להיעדרות ניכרת של קהל החברים שלי.

החושך מתנגש בהילולה בתוכנית הזו וזה לא מקרי. "אני שונאת אנרגיה עצבנית סביב נושאים מסוימים כי אני אישית לא מאמינה שזה עוזר וככל שאתה יכול לעשות יותר עם הצחוק כך ייטב", אמרה בי.

אין שמץ קלוש של אנרגיית עצבנית סביב נושא הבדידותככה למעלה,הוא גם לא מוצג כמכשול דרמטי שיש להתגבר עליו. הבדידות היא זמזום נמוך ברקע. אם אתה מכיר את המנגינה, תזהה אותה מיד.

זה בחיים החדשים של אטיין, הסטודנט הצעיר של איינ, עם אביו, שאין לו קשר, בעקבות מות אמו. זה במערכת היחסים של שונה עם בן זוגה ויש. זה גם בחיים של שונה ואיין. בדידות היא חלק מחוויות החיים של כל הדמויות גם בדרכים שונות. ביאהסיפראתאַפּוֹטרוֹפּוֹסכשהתחילה לכתוב את הדמויות היא הייתה חושבת "מה הבדידות שלהם".

"האם זה להיות האדם היחיד בסביבה שעושה עבודה מסוימת, או שזו מערכת היחסים שבה הוא לא מאושר? זה להיות מהגר?" אמרה בי. מבחינתה, הבדידות הזו לא כל כך קשורה להיות לבד, אלא "נובעת מהיותך האויב הגרוע ביותר שלך. בכך שאתה לא יכול לסמוך על הראש שלך לפעמים, ובמה שהוא הולך לעשות אחר כך. זה פצע ומתנה. "

ההרגשה הזו - של להיות האויב הגרוע ביותר של עצמך - היא תחושה שאני בהחלט יכול להזדהות איתה. ידעתי באותו לילה שהמכשול הגדול ביותר שעומד ביני לבין לא מרגיש בודד הוא אני. זה לא נכון לגבי כל מי שחווה בדידות.

הדבר המצחיק בלראות את הבדידות שלך מתוארת במדויק על המסך? זה גורם לך להרגיש פחות לבד.

This Way Up זמין לסטרימינג דרך ערוץ 4 או Hulu.