גילוי נאות: מעולם לא הייתי מעריץ שללִשְׂכּוֹר. במשך שנים שיקרתי על זה כי בתור ילד תיאטרון שגדל בשנות ה-90, הייתיצָפוּילאהובלִשְׂכּוֹר.אבל לא יכולתי להתחבר לבוהמיינים הפנטסטיים האלה, שהיו מפוארים בגן העדן המלוכלך שלהם. אז, ניבאתי בעגמומיותתקתק, תקתק...בום!,מחזמר על חייו שלשל שכירותהיוצר ג'ונתן לרסון, לא יהיה הג'אם שלי. אבל תורגם למסך על ידיהמילטוןיוֹצֵרלין-מנואל מירנדה ואוון הנסן היקרהכותב סטיבן לוונסון המחזמר הזה נותן פרשנות קולנועית קצת יותר מבוססת אך סנסציונית ל-La Vie Bohème. ואני פשוט התעלפתי.

מבחן הלקמוס אם תתאהב או לאתקתק, תקתק...בום!יכול להיות שלאלִשְׂכּוֹרהערכה כמו אהבה לכל דבר של לין-מנואל מירנדה. רב המקף שהפך את עולם ברודווי עם מחזמר ראפ היסטורי מתעל כעת את ההתלהבות חסרת הגבולות שלו לכל פריים של הופעת הבכורה שלו בבימוי. לתוצאה יש אנרגיית תאטרון קיד גדולה, מהסוג שגורם לנו להתפוצץ למנגינות מופע בפומבי (בין אם זה על המפתח או כבוי בצער.) זה סוג של אנרגיה כאוטית שיכולה לפרוח עם אפשרות...או להיות ממש מעצבנת אם זה לא הסצנה שלך.

תקתק, תקתק...בום!מתחיל ב-1990 ב-SOHO, שם המלחין השאפתן ג'ון (אנדרו גארפילד) מלהטט בעבודה הישרדותית, מחזמר רוק עם קונספט גבוה ופחד עצום מכישלון. בעוד 8 ימים ימלאו לו 30, ויהיה רשמית זקן מכדי שהצלחת ברודווי תהפוך אותו לילד פלא. בזמן שהוא גר בדירה עלובה עם חובות הולכים וגדלים וביטחון עצמי הולך ופוחת, חברו הטוב מייקל (רובין דה ז'סוס) עזב את משחק האמן המתקשה, נמכר לאמריקה התאגידית, והוא ממשיך למעלה (לאיסט סייד.) בינתיים, חברתו הרקדנית של ג'ון (אלכסנדרה שיפ) דוחקת בו להתיישב מחוץ לעיר. אבל האם ייתכן שפריצת הדרך שלו מגיעה בסוף השבוע, עם ביצוע סדנה מבטיח?

כמו האב המייסד במרכזהמילטון, כותב ג'ון כאילו נגמר לו הזמן. השירים שלו יוצאים בטירוף, לפעמים שובב ("Sugar"), לפעמים פראי ("Therapy"). האנרגיה שלהם נפיצה בידיה של מירנדה. הסרט דוהר ממערך אחד למשנהו, דוחף את הקהל לרדוף אחריו גם אם זה משאיר אותנו מתנשפים. הכוריאוגרפיה המרגשת מאת ריאן הפינגטון (של תהילת הקליפ של סיה) נותן הנהנים ללהיטי ברודווי שנתנו השראה לארסון, כמו גם לסצנת הרוק שגרמה ללב שלו לדפוק. הצילום מאת אליס ברוקס מצטרפת לריקוד, להסתובב, להטות, להסתובב ולסרב לשבת בשקט יותר מדי זמן. כמו הגיבור בעל המוטיבציה של הסרט, המצלמה מסרבת להתיישב.

לכל הרעש הזה, מירנדה מביאה צוות מדהים, עמוס בותיקי ברודוויי בתפקידים מרכזיים ושלל קמיעות שומטות לסתות. לשם ההפתעה, לא אשפוך כאן רשימה ארוכה של שמות. אבל שימו לב: צפייה בזה עם חסידי ברודווי עלולה לגרום לצרחות רבות או למשחק שתייה שעלול להיות קטלני אם תעזו לצלם במהלך כל הופעת כוכב.

בין האנסמבל הזה, יש שפע של רגעים נפלאים, מריצ'רד קינד שמנגן ב-Yes Man שמדווש בצורה מצחיקה, ועד ג'ודית לייט כסוכנת פזורת מוחות, וונסה הדג'נס כמצווה קורנת. אבל שחקן המשנה החזק ביותר הוא דה ז'סוס, שכיכב בברודווי לצד מירנדה בקאסט המקורי של האחרוןבהייייטס. עם חיוך מבריק, הוא נוכחות מזמינה מיידית, מה שמביא קלות לתפקיד שעלול לבקש יותר מדי. מייקל לא רק מגשר על הפער בין חלומות נעורים למציאות בוגרת, אלא הוא גם מייצג דור של הומוסקסואלים בניו יורק, שנידוו והושמדו על ידי משבר האיידס. מייקל של דה ז'סוס אינו איזה אביזר נוקשה או טרגדיה חסר נשמה. הוא חי ומסובך, וכריזמטי בצורה הרסנית, בין אם הוא מתייפף דרך השיר ("החיים האמיתיים") או מתענג על המותרות של בניין דירות יוקרתי. ב-"No More", הוא וגארפילד מבריזים בדואט שעובר שוב ושוב מחרדת פאנק רוק למוקס מוסיקלי מהאולד-סקול. התוצאה היא ניגוד מחשמל המוכר לרבים בעיר המחורבנת אך היפה הזו.

לזכותו של גארפילד ייאמר, דה ז'סוס לא מתעלף בו. השחקן המרתק הגיע לברודווי בעבר, אבל מעולם לא במחזמר. אז ההתלהבות והשליטה שלו ברגשות באמצעות שיר היו הפתעה מבורכת. המילים של לרסון - כמו האליל שלו סטיבן סונדהיים - יכולות להיות בלתי פוסקות. לעתים קרובות, הם עומס של מילים לביטוי מדויק עם מרתון של אנרגיה. עם זאת, גארפילד גורם לכל נאמבר להיראות קל, בין אם הוא מתרוצץ על רצפת פרקט, מתקוטט במנגינה כפרית מטורפת, או פורץ מהקיר הרביעי של סועד,הדוויג והאינץ' הזועם-סִגְנוֹן. נראה שכל תא שלו רועד מההתרגשות והאימה המטורפת שהם חלק מתהליך היצירה שמביא את ג'ון לחיים... ומאיים לקרוע אותו לגזרים. הקונפליקט הזה מומחש בצורה מבריקה בפיזיות חותכת של ההופעה של גארפילד וההתפשטות נטולת האגו של משחק הטיפש, הליצן והגאון, תלוי בפסוק.

הביצועים האלה בשילוב עם כמה בימוי כוכבים יוצרים מחרוזת של נאמברים מוזיקליים שממש הביאו צמרמורת. זה כנראה עזר שצפיתי בזה בבית קולנוע בברודווי שהוסב - לילה אחד בלבד - לאולם קולנוע. ההבטחה לדרך הלבנה הגדולה תפחה באווירה לקראת ההופעה. ואז המקום הזה שימש תזכורת מתמדת למטרה של ג'ון, להיות ממש כאן, לשיר את שיריו לקהל משופע.

בעוד התשוקה של מירנדה לתיאטרון נושאת את סרטו למחזה צוהל, המערכה האחרונה אוזלת כשנדמה שנגמרו הרעיונות בבימוי. שיר קורע דמעות מסתיים בגשם מתרסק, מהלך שמרגיש קלישאתי מדי לכל מה שלרסון פורץ הדרך היה עושה. שיר ברבור ("Come to Your Senses") מושפע על ידי שקיעת CGI צ'יזית שזועקת "מסך ירוק", ושמלה שחורה תפלה מעבירה את מצב הרוח הרומנטי. הבחירות האלה עלולות להזיז אותך מהרגע. עם זאת, נגיעות סנטימנטליות אחרות, כמו חיבה לפילטרים המשקפים תקלות VHS, עוזרות להגדיר אווירה נוסטלגית, ומבססת חזון רומנטי של בוהו ניו יורקלִשְׂכּוֹרימריץ מחדש.

בברודווי, מירנדה חגגה את ניו יורק בבהייייטסוהמילטון. כאן הוא מביא לחיים את ניו יורק של לארסון עם חמש מאות עשרים וחמש אלף שש מאות פרטים זעירים: הדירה הצפופה עם כלים לא תואמים ורהיטים מגושמים, שנחטפו מהסועדים או נקטפו מערימות אשפה. המסדרונות העקומים ושכבות הצבע העבות להחריד, שזועקות מריקבון עירוני. המסיבות הצפופות שבהן תמיד היה אלכוהול אבל אף פעם לא מספיק אוכל, ולעתים קרובות מדי איזה אוצר אקראי אחי, משחק תייר.

אלה נוגעים בקרקעתקתק, תקתק...בום!במציאות של ניו יורק שהיתה גרוטסקית ומלכותית בבת אחת, כי היא שייכת (ועדיין שייכת) לחולמים, שנחושים להפוך את המקום הזה לשלנו. נחוש להפוך את העולם הזה - אפילו משמרת בראנץ' ביום ראשון - לבמה. העיר ניו יורק מכרה לנו חלום שלא יכולנו להרשות לעצמנו, אבל אהבנו אותה בכל זאת. של מירנדהתקתק, תקתק...בום!הוא שיר האהבה המהולל שלה, שיתוף פעולה בינו לבין סטיבנסון, ולרסון, וכולנו ששרים יחד.

תקתק, תקתק...בום! ייפתח בבתי קולנוע נבחרים ב-12 בנובמבר ובנטפליקס ב-19 בנובמבר.