כשהקרדיטים התגלגלולָנוּ, הבנתי שאני צריך דקה.

זה לא שלא אהבתי את הסרט - להיפך. זה היה שהסרט, שכתב וביים ג'ורדן פיל, הוא כל כך עשיר, כל כך רב-שכבתי, כל כך חכם שטני ופיקח רגשי, שהרגישה מחויבות עצומה לעבד אותו בישיבה אחת.

כמה שעות ושיחות רבות לאחר מכן, אני עדיין משוכנע שלסרט הזה יש סודות שעדיין לא חשפתי, ואני פשוט משתוקק להזדמנות הבאה שלי לחזור ולחפור בו.

מה שלא אומר שזה בלי הנאות ברמת פני השטח. מרגע לרגע,לָנוּהוא סרט שנועד לגרום לך להגיב - לגרום לך לצחקק מהאבא הקיצוני של וינסטון דיוק ("אתה לא צריך את האינטרנט. יש לך את הרשת החיצונית!" הוא אומר לבתו המתבגרת הנרגזת), או לצרוח על נבל מתממש בשקט בפינת המסגרת. וזה משתנה כל כך בתדירות גבוהה, וכל כך בזריזות, שזאת משימה של טיפשי לנחש בכל רגע מה עלול לקרות אחר כך.

אבל זה מתברר מהר מאודלָנוּיש הרבה יותר בראש מאשר לגרום לך לקפוץ. נראה שכל פרט כאן נחשב בקפידה, עד לכמות האבק שנאספה על שולחן קפה בסלון בשימוש נדיר. בידיו של יוצר קולנוע בדיוק זה, הרבה מהכיף הוא בהמתנה לראות איך הפאזל המורכב שלו יתחבר.

דיוק, לופיטה ניונג'ו, שהדי רייט ג'וזף ואוון אלכס מנצחים מיידית בתור משפחת ווילסון, שחופשת החוף שלה נקטעת באכזריות על ידי גרסאות כיף-המראה של עצמם. הזרים האלה - לבושים בסרבל אדום דם וחמוש במספרי זהב נוצצות - נחושים לא רק להרוג אותם, אלא להסביר בדיוק למה הם עושים זאת.

כל כוכב שללָנוּגם מנגנים כפול מעוות משלהם, אבל על פני הלוח, השינויים הם כל כך דרמטיים שקל לשכוח. נאלצתי להזכיר לעצמי כל הזמן שבעצם, למשל, החצוף חסר העיניים המזעיף את פניו לעבר דוכס מבועת הוא, למעשה, גם הדוכס. אפילו כשאמרתי לעצמי את זה, לא ממש האמנתי.

אולם ניונגו היא זו שנושאת את רוב הנטל הרגשי של הסיפור, והיא עושה זאת בגיוון ובכוח מדהימים, תוך שימוש במה שחייב להיות כל עצם ושריר בודדים בגופה. זה הופך להיות בלתי אפשרי להפריד את עצמך מכל מה שהיא מרגישה בכל רגע נתון, בין אם זו פאניקה שבירה או זעם כליל. נראה שעצם הנשמה שלה הופכת לשלנו במשך הסרט.

הבטחון שלה, ושל פיל, תשמורלָנוּעל מקל אחיד כשהוא מתפתל דרך גוונים ומצבים והשפעות שונות. זהו מותחן פלישה לבית ופרשנות חברתית, בתזמון חינני של קומיקס ותיק. זה יכול להיות אגדה עתיקה שנעשתה חדשה, או אגדה מודרנית שנעשתה על-זמנית. או שאולי אף אחד מהתיאורים הללו אינו הוגן למדי, שכן מעל הכל,לָנוּפשוט מרגיש כמו עצמו.

לומר יותר מדי על המשמעות של כל זה יהיה לחשוף יותר מדי מהפיתולים. בכל מקרה, להזדעזע ברגע הזה, לשבת איתו אחר כך, להתווכח עם חברים על הנקודות הקטנות שלו, ולהבין מתי כבר אפשר לצפות בו מחדש, כולם חלק מהחוויה.

די לומר שיש כאן ייסורים אמיתיים, ולא תמיד מהכיוונים הברורים. הכאב הזה, אפילו יותר מאימת הכפילים האפלים האורבים בכל פינה, הוא מה שרודף אותי מאז שראיתי את הסרט.

אבל אני עדיין הולך לישון עם האורות דולקים, שמא אני אמות מפחד לאחר שאתפס את ההשתקפות האפלה שלי במראה.