זה מרגיש כאילו לפני עשור זהמנכ"ל WeWork, אדם נוימן, הודחמהחברה שהוא הקים, בצורה ציבורית מרהיבה. למען האמת, עברו פחות משנתיים. עם זאת, כבר עכשיו הסרט התיעודי של Hulu על עלייתה ונפילתה של WeWork מרגיש כמו מבט אחורה לעידן אחר.

בין השאר, זה בגלל שהמגיפה גרמה לכל מה שבא לפניה להיראות רחוק בצורה בלתי אפשרית. אבל זה גם בגלל WeWork, כפי שמתואר ב-Jed Rothstein'sWeWork: או היצירה והשבירה של חד קרן של 47 מיליארד דולר, עומדת כסילוף מושלם של התקופות שבהן הוא עלה, המשלב את תרבות ההמולה והבוסטריזם הטכנולוגי של שנות ה-2000 ותחילת שנות ה-2010 לתוך תבשיל רעיל רותח.

במיטבו,WeWorkמשרטט תמונה מזעזעת של הכוחות התרבותיים שאיפשרו מלכתחילה את כל ההתרסקות של WeWork. אבל לעתים קרובות מדי, הוא מחליק לאותה מלכודת שכל כך הרבה אנשים אחרים עשו באותה תקופה, ומציב את נוימן עצמו במרכז היקום.

למען ההגינות, רוטשטיין רואה בבירור את נוימן (שסירב להתראיין לסרט) לאמן השטויות שהוא. הסרט נפתח עם קטעים מאחורי הקלעים מסרטון פיץ' שיווקי, שבו נוימן שוטף את שורותיו שוב ושוב ומתבלבל בכל פעם. חתיכת השטות האהובה(?) שלי מגיעה רק כמה דקות לאחר מכן, מראיון אחר שבו הוא מנסה להסביר מהי הצהרת המשימה של WeWork:

"העולם השתנה. פעם זה היה עולם אני. נכון? אייפון, iMac, הכל עליי אני אני. אם אתה לוקח את ה'אני' ואתה הופך אותו, ומקבל את ה'אנחנו', אתה מבין שאנחנו עומדים לשנות את הדרך שבה אנשים עובדים ואת הדרך שבה אנשים חיים, אבל חשוב מכך, לשנות את העולם".

כפי שכתב לועג להצהרות המשימה הגרנדיוזיות של החברה הרבה יותר מאוחר בסרט: "למען השם, אתה שוכר פאקינג שולחנות כתיבה".

הבלוויאט של נוימן נראה כה מטומטם בשקיפות עד שהיא מערערת כל תחושה של הכריזמה שאי אפשר לעמוד בפניה שהוא מתואר כבעלת. ואכן, קשה שלא להסתכל מהצד בקהילה העסקית שנפלה ברעלתו באותה מידה כמוהם.בֶּאֱמֶת?המשכתי לתהות.זה הבחור שנתת לפראייר אותך כל כך הרבה שנים?עם זאת, אפילו כשהיא יוצאת מגדרה כדי לנטרל את המגנטיות השמועות שלו, היא ממשיכה להישאב בחזרה למסלולו.

בראיונות עם ראש מדבר, עיתונאים ועובדים לשעבר מספרים בנשימה עצורה אנקדוטות שנועדו להמחיש את השאפתנות או היוהרה של האיש. לפעמים הם עובדים; סיפור אחד קטן אך מספר הוא שהנהלת WeWork ביקשה מדוכן הקפה של המשרד להחליף את ההגדרות של "לאטה" ו"קפוצ'ינו" במקום ללמד את נוימן להבין אותן. (עוד פרט שבאמת לא כאן ולא שם, אבל מרגיש אקסטרה-עסיסי: מזכירים לנו שאשתו של נוימן היא בת דודה של גווינת' פאלטרו, כיכַּמוּבָןגווינת' פאלטרו מעורבת איכשהו בהונאה הזו.)

עם זאת, באותה תדירות, נראה שהסיפורים האלה רק מגלים עד כמה הסרט הזה מושך כל דבר ועניין של נוימן. עובדת מוקדמת מדקלמת את המייל הראשון לעבודה שהיא קיבלה ממנו אי פעם, לא רק מילה במילה אלא נקודת פיסוק אחר נקודת פיסוק: "'בוקר טוב', נקודה. 'בואו נבנה את קהילת הנטוורקינג הגדולה בעולם', ואפילו לא תקופה בסוף", היא אומרת בתקיפות, כאילו זה אומר משהו. מה שמוזר זה לא שהעובדת הזו זכרה הודעה די תמימה, או שהיא שיתפה אותה במהלך הראיון שלה עם יוצרי הסרט. זה שרוטשטיין חשב ששווה לכלול את הקטע הזה.

הזרקור המסנוור על נוימן כנראה עושהWeWorkקל יותר לעקוב, אבל זה מרחיק יותר מדי דברים אחרים בצל. אנחנו אף פעם לא לומדים, למשל, איך מייסד שותף אחר של WeWork, מיגל מק'קלווי, לקח בחשבון את העלייה המטאורית של החברה שלו או ההתרסקות הלוהטת שלה. אנחנו גם לא שומעים הרבה עלטענות ומחלוקות אחרותסביב WeWork שאינם מערבים ישירות את נוימן. הדוקטור מתגרד בתובנות עמוקות יותר על קפיטליזם או קהילה, מבלי לפרוץ ממש לקרקע העשירה הזו.

יש לנו תחושה שמַשֶׁהוּמעניין יותר הוא להסתובב בקצוות של סיפורו של נוימן - במיוחד במחצית השנייה של הסרט התיעודי, שמתחיל להישען יותר על ראיונות עם עובדים לשעבר שמצולקים מניסיונם. החומר המושך ביותר, והכי קורע את הלב, שייך לעובדים הרציניים שקנו לסיטונאי השטויות של נוימן, שנתנו לעצמם להאמין ש-WeWork הוא משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי ממה שהיה.

יש את העוזרת לשעבר של נוימן, שהייתה ירוקה מכדי לראות את יחסי הציבור הבולטים של נוימן מדברת על מה שהיה, ושנכנסה לסחרור רגשי אחרי שאיבדה את מה שראתה לא רק עבודה או קריירה אלא מטרת החיים. יש בחור שעבד ב-WeWork וגר ב-WeLive (בעצם מעונות למבוגרים) והפסיק להחזיק חברים מחוץ לחברה ביחד, אבל עכשיו מתרעם על כך שהוא שימש כאביזר כדי לקדם את התדמית הצעירה והאופנת של WeWork. עורך דין, מבוגר ופחות פתי מהשאר, צוחק כשהוא נזכר בתצפית שערך מאבטח חוזה באחד מאירועי הקידום העצמי הרבים של WeWork: "זו כת".

וזה מרגיש הרבה כמו אחד, לפחות עד כמה שאנחנו יכולים לדעת. עד כמה שהאידיאלים כביכול של WeWork הוכיחו דקיקים, עד כמה שמגרש שמן הנחש של נוימן באמת היה חלול, התברר באופן טרגי שהוא היה ממולח בניצול האמונה המילנאלית במיוחד בהמולה והתשוקה לקהילה. ההצעה שלו לעובדים וללקוחות של WeWork הדהדה לא בגלל שזה היה חדש, אלא בגלל שזה השתלב בצורה כל כך מסודרת עם מסרים תרבותיים רחבים יותר על עבודה קשה אינסופית כאידיאל הגבוה ביותר של הקיום האנושי.

העוזרת שלו לשעבר נזכרת במטפל שלה שהזכיר לה ש"החברה הזו לא שווה לך", ולמרות שזו נקודה נכונה, היא גם כזו שנראית כאילו לא היה צריך לומר אותה מלכתחילה. נראה שזה מצביע על חולה גדולה יותר שחורגת הרבה מעבר למייסד רעיל בודד או סטארט-אפ אחד מנוהל בצורה לא נכונה.

אבל זו שיחהWeWorkנראה שעדיין לא מוכן לקבל. השיחה שהיא כן רוצה לקיים היא קצת מבולבלת על איך הסאגה של WeWork היא לגמרי מטורפת - כאשר במציאות, כל כך הרבה מהפרטים מרגישים מוכרים עד מאוד. מקרה לגופו: רק ימים אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שחלק מהאנקדוטות שחשבתי שהן עזבו הן כאלה ששמעתי לא על נוימן אלא עלמנכ"ל אובר לשעבר, טראוויס קלניק, איל טכנולוגיה שונה לחלוטין שעזב את החברה שהקים בסוף 2019.

WeWorkמסתיים בתפיסה אחרונה למשמעות גדולה יותר, מהנהן לבדידות מתקופת הקורונה עם צילומים של נבדקים לובשים או מסירים מסכות. בהשמעת קריינות, עובד לשעבר אחד טוען שכל ההתרסקות של WeWork הייתה באמת על רצון אנושי לקהילה בעולם שיש בו מעט מדי מזה בזמנים לא וודאיים אלה, או משהו כזה. הוא בקושי נשמע כאילו הוא מאמין למילים שלו, ואולי הוא לא צריך. הם נעימים אבל ריקים שמצביעים על עומק מבלי לספק זאת.

הם, במילים אחרות, סוג האוויר החם הגבוה שנוימן זרקה כל הדרך לאותה הערכת שווי של 47 מיליארד דולר. התועלת של WeWork כסיפור אזהרה לא ממש מוטלת בספק, בהתחשב באיזו דרמטית היא התלקחה, וכמה שקוף כל כך הרבה מהכשלים שלה נראים בדיעבד. זה פשוט לא כל כך ברורWeWorkמבין מפני מה בדיוק הסיפור של WeWork אמור להזהיר.

WeWork: או היצירה והשבירה של חד קרן של 47 מיליארד דולרזורם ב- Hulu.

סרטון קשור: מה כדאי להתעסק בניסיון הטוב ביותר של שירות הסטרימינג ל-30 יום בחינם