ב-10 השנים שחלפו מאז ראינו בפעם האחרונה את קולומבוס (ג'סי אייזנברג), טלהסי (וודי הרלסון), וויצ'יטה (אמה סטון) וליטל רוק (אביגיל ברסלין) ב-זומבילנד, העולם שלהם השתנה לא מעט.

כְּמוֹזומבילנד: הקשה כפולהמתחיל, הם טענו שהבית הלבן הוא ביתם החדש, והם נעשו כל כך טובים בהרג זומבים עד שהמתים הלא-מתים הם פחות איום קיומי מאשר עובדת חיים מעצבנת. גם הזומבים עצמם השתנו, והתפתחו לקומץ של תת-מינים מובהקים: "הומרים", כמו אצל סימפסון, הם המטומטמים; "הוקינגים", כמו אצל סטיבן, הם החכמים; "נינג'ות" הם השקטים שמתגנבים לקורבנות תמימים.

עם זאת, קרה עוד יותר בעולמנו במהלך התקופה ההיא. בידור מבוסס זומבים התפוצץ, טרנדים קומיים באו והלכו, טרופים מסוימים נבחנו מחדש, והצוות הזה היה מועמד ביחד לשישה פרסי אוסקר נוספים. נוחתת בשנת 2019,הקש פעמייםנראה די אל מת בעצמו, קליפה ריקה שעוברת בתנועות אבל נכבתה מכל החיים.

בחלקו, זה שהתזמון כבוי. הרעיון של קומדיה זומבים פשוט הרגיש רענן יותר בשנת 2009, לפני כןגופים חמיםוגאווה ודעה קדומה וזומביםוהמתים לא מתיםוiZombieודיאטת סנטה קלריטהוכן הלאה וכן הלאה. גם היקום הזה נראה אז מבטיח יותר, מלא בחוקים שעדיין לא הבנו ואמיתות שלא הבנו. חלק מהכיף של הסרט הראשון היה לחקור את הנוף הזה יחד עם החבורה, להבין מה היה ומה לא נשאר בתוך כל ההריסות האלה.

אֲבָלהקש פעמייםהפשע הגדול יותר של זה הוא שאיבד את הלב שגרםזומבילנדיותר מתרגיל ז'אנר חכם. בבסיסו, הסרט הראשון עוסק בנשמות בודדות שמתחברות בעולם קשה, והופכות יחד לאנשים טובים יותר ממה שהיו אי פעם בנפרד.הקש פעמייםמרגיש יותר כמו סיפור של אנשים שמתאחדים כי זו טיפשותלֹאלהחיות את ה-IP המוכר בעידן האובססיבי הזה, במיוחד כאשר השחקנים, הבמאי (אֶרֶסשל רובן פליישר), ותסריטאים (דדפולרט ריס ופול ורניק, הפעם עם דייב קאלהאן) כולם הרבה יותר סחירים ממה שהיו לפני עשור.

אולי אני לא נדיב. ייתכן שבשלב מסוים היה דחף יצירתי בוער שהניע את המפעל הזה - צורך למלא את העולם הזה, או להרחיב את הנושאים שלו, או פשוט לבלות שוב עם הדמויות החביבות האלה. אבל 10 שנים (וטייס כושל אחד של אמזון) מאוחר יותר, נראה כאילו כל כך הרבה אנרגיה הושקעה בסכסוך עם הכישרון ובמרדף אחרי צ'קים וקבלת ה"כן" הנדרש, שלא נשאר כלום כדי להבין מה הצוות והצוות הזה באמת צריכים לעשות ברגע שהם התאחדו מחדש.

אז נשארנו עם המשך זהמבטיםנכון באופן שטחי - יש את וויצ'יטה עם ז'קטי העור שלה, וטלהסי עם כובעי הבוקרים שלו, וקולומבוס עם הכיתובים הגדולים האלה שמפרטים את החוקים שלו - אבל מרגיש ריק לגמרי. הדמויות שנהנו להנות מהן הפכו לגרסאות בובות נייר של עצמן, נדחפות על ידי עלילה חסרת מטרה במשך 99 דקות עד שהגיע הזמן ללכת הביתה.

הדמויות החדשות שהוצגו בהקש פעמייםגם אל תוסיף הרבה. לוק ווילסון ותומס מידלדיץ' מובאים כצמד דופלגנרים לטלהאסי וקולומבוס; זה איסור פרסום מצחיק שבכל זאת נראה כמו צרות הרבה יותר ממה שהוא שווה. ברקלי של Avan Jogia הוא הכניסה שלנו לבבילון, קומונה היפית שאיכשהו שרדה בלי להרים נשק נגד המפלצות, ואם אתם שואלים שאלות כמו "איך?" ו"למה?" ו"איפה הם משיגים את האוכל שלהם?" כבר השקעת בזה יותר מחשבה ממה שנדמה שהכותבים.

נקודת האור הבודדת פנימההקש פעמייםהיא גם היצירה המבלבלת ביותר שלה. מדיסון מתאימה לסטריאוטיפ "בלונדינית מטומטמת" שהיה נראה מיושן לפני 20 שנה, שלא לדבר על 10, שלא לדבר על עכשיו. אבל זואי דויטש (כולם רוצים קצת!!,הגדר את זה) מגלמת אותה בכזאת רצון שנראה שהסרט כולו משתפר מעט בכל פעם שהיא על המסך. לא רציתי יותר מדיסון, אבל מאוד רציתי שדויטש יהיה בקומדיות נוספות וטובות יותר.

הקש פעמייםעם זאת, רק רוצה לצחוק על מדיסון. היא לבושה בזיעה של Juicy Couture ומגפי Ugg כאילו היא נסעה בזמן מ-2003, אבל מדברת על SoulCycle וממציאה בטעות את אובר כמו ששלחה לה טלפורטציה מ-2014. הנקודה היא רק שהיא בחורה מעצבנת שלא יכולה להיתלות, ב בניגוד לגוזלים קשוחים כמו וויצ'יטה.

אבל האנכרוניזם העצל הזה תורמים גם לאיכות הבלתי תקועה של הסרט בזמן. אין עלהקש פעמייםזה מרגיש מודרני במיוחד, וזה בסדר; הבעיה היא שגם אין עלהקש פעמייםזה מרגיש כאילו זה צריך להתקיים עכשיו. זה לא משקף שום דבר על העולם שבו אנחנו חיים. זה לא מושך את הנוסטלגיה שלנו. זה אפילו לא עובד כאסקפיזם נצחי, כי זה לא מספיק מבדר בשביל זה.

במקום זאת, הוא מדשדש כמו סרט שלא זוכר מאיפה הוא בא, ואין לו מושג לאן הוא הולך. הוא יודע רק שיש לו רעב בלתי נדלה לדולרים בקופות. אם, בעגה של היקום הזה, המקור היה נינג'ה, שמתגנב לציבור חסר חשד, זה הומר: טוב לשעשוע קל אבל לא הרבה יותר. הכי טוב לצאת מדרכו בזמן שהוא חולף על פניו, ואז להמשיך בחייך.